יום השואה היה ונשאר יום שבו אני יכול לנשום קצת, כי זה היום היחיד בשנה שזה "בסדר" לתת ביטוי לנושא, אבל אצלי כל השנה היא יום השואה. הטראומה הזאת נושמת בי מאז שאני זוכר את עצמי. לסבתא וסבא שלי היתה תמונה בבית של הדודים מיוון, אלה שאף אחד לא באמת יודע את שמם, אבל יודעים איפה הם עלו השמיימה. כדור שלישי מצוי, תמיד סיימתי את הצלחת כי אולי היימח שמם יגיעו עוד רגע אז לפחות ללכת על בטן מלאה. החרדה הקיומית חיה נושמת ובועטת והיא מוויב חשוב בעיצוב הזהות שלי ולאופן בו אני רואה את עתיד המדינה הזאת.
אני זוכר שתמיד הייתי שוקע לסרטי שואה, כדי למלא את הנשמה שלי בסוג של נחמה. "הבריחה מסוביבור" או "כל בני בייתי" היו האהובים עליי, יכולתי לדמיין את עצמי, נכנס לנעליים של דמות מהסרט, חי את החיים שלו מחדש והופך לגיבור. כשהילדים שלי נולדו, לא ידעתי איך להתמודד עם הדקה הזאת של שקט בצפירה ופשוט החזקתי אותם חזק בחיבוק, כאילו שזה מה שיציל אותם וירחיק אותם מהתופת, מהשריטה. אני זוכר שהייתי מקשיב ברדיו ל"האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב. לפני כמה שנים קניתי את הספר "האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב, נזכרתי שבילדותי נהגתי להקשיב לו ברדיו.
אני רק יכול לקוות שהילדים שלי לא יצטרכו להיות כאלה גיבורים ולהתמודד עם העולם המטורף הזה.
