אנחנו רואים עכשיו איזה סדרה בנטפליקס, שבמהלכה, האישה נתפסת בוגדת בבעלה. בעלה זורק אותה מהבית והילדים עושים לה את המוות ולא סולחים לה. אני מרגיש את אי הנוחות שלה על הספה. אני רואה את הדמעות שזולגות מעיניה. "סליחה", היא לוחשת בקול שבור, "תודה שאתה עדיין כאן", היא אומרת בפרק אחר, "תודה שלא עזבת אותי, תודה שסלחת", היא מוסיפה ואומרת. אני מחבק אותה בכל הכוח. "אני אוהב אותך יותר מהכל", אני אומר לה כשאני מסתכל לה עמוק בעיניים.
אני זוכר את הכעס שהיה בי כשגיליתי שהיא בגדה באמון שלי, אבל אני זוכר שאהבתי אותה עוד יותר, רציתי אותה עוד יותר, הערצתי אותה יותר, חשקתי בה יותר... באותו ערב, אחרי שדיברנו, אחרי שהיא בכתה ובכתה, היא היתה בטוחה שאני עומד לזרוק אותה מהבית, אבל אני נישקתי אותה כמו שלא נישקתי מימיי, הפשטתי אותה והורדתי אותה על ארבע. הפלקתי לה כלכך חזק, באותו ערב, התחת שלה היה אדום, כאבה לי היד, כאב לי בלב אבל עמד לי הזין כלכך חזק. זיינתי אותה באותו ערב, הכי חייתי שאני זוכר, לא עשיתי איתה אהבה, לא שכבנו, זיינתי אותה ולא עניין אותי לענג אותה, לשרת אותה, להגמיר אותה, לספק אותה. זיינתי אותה כדי לפרוק ממני את הכעס, על השקר, לא הבגידה.
עברו שנים מאז, התחושה הזאת עדיין איתי, היא צלקת כזאת שהולכת איתי לכל מקום, צלקת אחת מיני רבות, אבל זאת התחושה שהכי מגרה אותי, זה בדיוק מה שמעמיד לי את הזין הכי חזק, מה שמביא אותי לאורגזמות הכי מטלטלות.
היום, כמו בכל יום בעשור וחצי האחרון, אני אוהב אותה, קצת יותר מאתמול וקצת פחות ממחר.
