אתמול בלילה ישנתי ממש טוב, שינה עמוקה והתעוררתי עם ביצים קשות וכבדות, עם בעבוע פנימי של חרמנות. "תודה על אתמול", היא לוחשת לי לפני שהיא יוצאת לעבודה. מגע עדין והזין שלי כבר קשה אבל לפני שאני חושב על לגעת שוב, אני קופץ מהמיטה והולך להתקלח. מזל שצריך להכין כריכים לילדים לבי"ס ואח"כ פגישה עם הבוס, כדי להסיח את מחשבותיי.
" וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם ", מהדהד לי בראש, במיוחד כשיום הכיפורים ממש מעבר לפינה. ה"עינוי" הזה דרוש לי כלכך, יותר מכל פורקן. אני צריך לעבור את התהליך הזה, את ההתמודדות הזאת, להכיל את הרעב שלי אליה, את הכניעות שבי.
הכי קל, היה לשפשף את הזין שלי מבעד לתחתון, בלי התחתון, במיטה, במקלחת, עם או בלי פלאג, על הברכיים מול המראה, לאונן ולגמור תוך דקה, אפילו פחות. אבל, אני אתאפק בשבילה, בשבילי. אף אחד עוד לא מת בגלל קצת חרמנות. אני אחכה לה עד הערב, רעב וחושק. אני אבקש רשות לרדת על הברכיים, בין רגליה, להסניף אותה ולאונן את עצמי לדעת.
