התור הארוך לבדיקת הקורונה מספק לנו חוויה שאולי בעוד כמה שנים, נסתכל אחורה ונצחק. אני דיי גרוע ב small talk, אני אף פעם לא יודע מה אומרים בשיחות כאלה, אבל בל זאת, אני מתערב בשיחה בין אמהות שמצטרפות לתור. הזמן עובר ואנחנו כבר מבלים יותר מדי זמן במציאות המטורפת הזאת.
קשה לי להסתכל על נשים אחרות, זה תמיד מרגיש לי כמו חטא גדול, אבל משהו בה, גורם לי לסובב את הראש, פעם אחר פעם. אולי זה הקול שלה שמאוד נעים לי באוזן, אולי זה הקעקוע המינימליסטי על כף היד שלה, אולי אלו מכנסי העור שלה שמשבשים לי המחשבה... מביך אותי לכתוב את המילים האלה, אני מתבייש בעצמי.
עם כל הכנות, אני הרי לא רואה את עצמי מצמיד אותה לקיר, מפשיט חלקית ומזיין אותה כמו בסצינה של פורנו אבל לרדת על הברכיים וללקק אותה לאורגזמה רטובה, זה יותר הכיוון שלי... אולי זה המוח הסוטה שלי שמוצף בזימה אבל המחשבות האלה, העבירו לי את השעתיים בתור, דיי בנעימות...