לפני שנתיים. 12 באפריל 2022 בשעה 4:45
זה היה באצמע היום, השמש נותנת בראש. היא עייפה, חם לה, קשה לה, אני יודע, אני חוזר בשביל ומושיט יד לעזרה, אבל היא מסרבת להיעזר בי. "תסתכלי על העקבות שלי על החול ותעקבי אחריהן", אני ממליץ לה ומשחרר.
בערב, אחרי סיור שקיעה, מקלחות, ארוחת ערב, אנחנו יושבים בחוץ ומדברים. אני מסביר את השינויים שנעשה מחר בטיולים, לאור החום והקושי שלה. היא בוכה שהכל בגללה ושאני מוותר על הכל בגללה. אני מנסה להסביר לה ששום מסלול בעולם, לא שווה את הבכי והדמעות שלה.
רגע לפני שהעיניים שלה נעצמות, היא נזכרת בעקבות שלי ואני רואה את הניצוץ בעיניים שלה. "תודה אהוב שלי, שאתה לוקח אותי למקומות שאני לא מכירה ושלא הייתי מגיעה לבד, תודה שאתה כלכך סבלני אליי, תודה שאתה נחתן לי עקבות ללכת אחריהן.
