אני לא יודע למה, אבל בתקופה האחרונה, המחשבות שלי לוקחות אותי הרבה שנים אחרונה. פתאום מלא זכרונות עולים לי בזיכרון. זיכרונות ילדות, זיכרונות שנשכחו והעלו אבק וזכרונות שהולכים איתי לכל מקום ומדי פעם מרימים את הראש. (זה היה אמור להיות הפוסט הראשון בסדרה...)
נזכרתי בתיכון, הייתי בכיתה י', בקומה השלישית של הבניין. היא היתה י"ב, בקומה הראשונה. הכרתי אותה, דרך כמה חברים, שהכרתי בזכות אחי. הם פתחו לי הראש עם מוזיקה חדשה, מוזיקה שהכרתי אז, ועדיין חלק ממני, גם היום.
אני זוכר שדיברנו באחת ההפסקות והצלצול, קטע את השיחה ולא זכרתי את שמה. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. עברו כמה ימים עד שנפגשנו שוב, באחת ההפסקות. היה בה משהו מסקרן כלכך, חיצונית אבל בעיקר משהו פנימי שכבש אותי במיידי. היה קשה שלא להתאהב בה, למרות כל המטען האישי שהיא סחבה איתה. היא היתה האהבה הראשונה שלי, האהבה הנכזבת הראשונה שלי.
היו לנו מלא שעות משותפות, שיחות נפש, היא הכירה לי את יונה וולך ועוד משוררים, היא היתה השראה לכתיבה, הלכנו ביחד להופעות אבל שום דבר מעבר, בטוח לא מגע מיני. היא סיימה את התיכון ודרכנו נפרדנו, היא דחתה את האהבה שלי. מדי פעם, הייתי עובר ליד הבית שלה, אולי בטעות נפגש שוב, אבל זה לא קרה.
לקחו לי כמה שנים טובות להתגבר עליה ולרפא את הלב השבור שלי, ובכל זאת, הקשר חודש פעמיים במהלך השנים, עד שנפרדו דרכנו סופית, אחרי הברזה ממש מכוערת שלה. אני לא יודע למה נזכרתי בה, ככה פתאום, באמצע החיים, אחרי איזה עשרים שנים... א', אם את כאן, אולי תגידי שלום.
