עוד שנה מסתיינת ומתחילה אחת חדשה. זה זמן כזה, של סיכומים ותוכניות לעתיד. הכל היה ידוע, לאורך כל השנה ולצערי הרב, שום דבר לא באמת השתנה. אני יכול להאשים את הקוביד המקולל שהשאיר אותי עייף באופן תמידי. אפשר גם להאשים את הלחצים שעמדו בדרכינו והשביתו שמחה, פעם אחר פעם, אבל אני אקח אחריות, אני האשם, המרכזי.
אני אומר תודה, כל יום, על העבודה שלי, המשפחה שלי וכל מה שיש לנו, אבל אני רוצה יותר. אני רוצה לקדם את העסק שאני עובד בו, אני יודע שהבוס שלי, מעריך אותי מאוד, על ההשקעה, אבל אני מרגיש שאני צריך לתת יותר (אולי קצת פחות כלוב, יכול לעזור?). אני רוצה למשפחה שלי יותר ואני לא מדבר על כסף, אני מדבר על יותר תשומת לב, יותר חוויות וזכרונות, יותר עומק.
הבטחתי, בשנה שעברה, שאני אפתח ואשחרר פחדים ואתן לעצמי את האפשרות להכיר, פנים אל פנים, אנשים חדשים, מכאן. הבטחתי לעצמי, לחוות דברים חדשים, למשש פנטזיות וזה לא קרה. הבטחתי שאהייה יותר יוזם, אבקש יותר, אגרום לה, לרצות יותר וזה לא קרה מספיק. הבטחתי להרשות לעצמי להיות יותר אני, במיניות, באומנות וזה לא קרה. הבטחתי שאשמור על עצמי, על הגוף שלי, הבטחתי להקפיד על תזונה ופעילות ספורטיבית כדי להימנע מבעיות רפואיות, הבטחתי להפסיק עם נשנושים מול הטלוויזיה, הבטחתי להפסיק למצוא נחמה באוכל וגם זה לא קרה.
בין כל הכשלונות האלה, אני בטוח שהיו מלא הצלחות, אני בטוח שהיו, אפילו הרבה, כרגע קשה לי להיזכר בהם, אז הלכתי להסתכל באלבום המשפחתי שהכנתי (גם השנה) עם כל רגעי השיא של התשפ"ב.
אני מקווה שהסיכום בשנה הבאה, יהיה יותר חיובי ואופטימי. זאת הזדמנות, מעולה, להגיב, שוב, תודה, מעומק הלב, לכל מי שקורא אותי, למי שמגיב, למי שעוקב. תודה מעומק הלב, זה לא מובן מאליו, אני אוהב אתכם ואתכן! מאחל לכל אחד ואחת, שנה של בריאות, אושר, פרנסה טובה, זימה, מלא זימה, מלא מלא זימה ושתגשימו, לפחות חלום אחד.
