לפני שנתיים. 25 בספטמבר 2022 בשעה 8:40
פעמיים בשנה, ראש השנה ופסח, זה הזמן לקציצות פראסה. זה טעם של בית מלא בחום ואהבה, סבתא שהגעגוע אליה, מעולם לא נגמר ואמא (תבד"לא). זה אולי הדבר היחיד שהקורונה עשתה טוב, היא גרמה לי ללמוד להכין מאכלי חג מבת אמא ולהמשיך את המסורת.
אני חותך ומפריד בין השכבות, שוטף היטב, כדי להוציא כל החול ומבשל כמה דקות בסיר לחץ. מוציא ושם במסננת, נותן לנוזלים לזרום בטבעיות. אני לוקח חופן ביד, זה עדיין חם וסוחט עד שלא יוצאים נוזלים. הפעולה הזאת נעימה לי, סוג של מדיטציה. הידיים לוהטות אבל זה לא מפריע לי, מרגיש הכי קרוב לסבתא, לאמא, למשפחה שכבר לא איתנו.
עצוב לי שהילדים שלי, לא זכו להכיר את סבתא שלי, גם לא את סבא שלי אבל הם בטח יושבים עם הדודים והדודות, מסתכלים מלמעלה, הם בטח גאים ומלאי אהבה, שם בבית האבות של מעלה.
