כבר שלושה חודשים שאני לא לובש יותר לבני נשים. ברגע אחד אספתי את מרבית הארסנל והעברתי לשקית זבל אטומה. השארתי רק כמה מהפריטים האהובים עליי ביותר, את הסטים עם החזיות, בייבידול אחד וכמה גרביונים. מוזר לחזור לבוקסרים מכוערים ומשעממים, אבל הרגשתי שזה נכון לעשות את הצעד הזה בשבילה, כי היא בשלב מסוים זה כבר "עשה לה את זה". האמת שזה נעשה עוד יותר קשה, כשיש ילדים בבית והם כבר גדולים יחסית אבל עדיין קטנים מלהבין למה אבא לובש תחתונים כמו של אמא.
כשהתחלתי להתלבש על בסיס יומי, לפני חמש שנים, הרגשתי גבר "פגום", גבר נשי, התביישתי בגוף שלי, התביישתי במיניות שלי, התביישתי בתשוקות ובפנטזיות שלי. לאט לאט עם הזמן, עם הגשמת ה"חלום", משהו בי השתנה. כבר לא הרגשתי פגום, לא היה מאבק בין הגברי והנשי. מצאתי שקט ואיזון, הרגשתי יפה, סקסי, אפילו הסתכלתי על עצמי במראה ואהבתי את מה שנגלה אל מול עיניי. עמדתי והרגשתי הכי גברי מאז ומעולם. לא היתה בי טיפה של בושה, אבל למציאות היו תוכניות אחרות.
שלושה חודשים אחרי, אפילו לא התלבשתי כשאני עובד מהבית. אני מרגיש את השינוי. אני כבר לא מסתכל על עצמי במראה, בטוח שלא בעירום. יפה? סקסי?? איפה זה ואיפה אני? מדי פעם, אני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר להיות גבר אחר, רגיש, מתמסר, כנוע, מושפל בחדר המיטות, "זין קטן". אז אולי זה סתם הרגל מטופש ולא משמעותי, אבל האמת שזה הרבה יותר מזה... לפעמים, זה ממש חסר לי ועדיין זה נכון לשים את זה, בצד, לבינתיים, עד להודעה חדשה...
לזכר ימים נעימים וצבעוניים יותר
