חוזרים מארוחת ערב, הבטן מפוצצת מהאוכל, הראש מסוחרחר מהבירה. היא נרדמת הרבה לפני ופתאום זה מכה בי, הזיכרון... בפעם האחרונה שישנתי כאן, בחדר עם הנוף לנמל אירופאי. הילדים ישנו אצל ההורים שלי ולה היה בית ריק. זה היה יום שישי, יום לפני היום הולדת שלי, או משהו כזה.
בהפסקת הצהריים, בין הישיבות, דיברנו והיא שאלה, שאם היא כבר לבד ואני מעבר לים, אז אולי היא תקבע עם המאהב שהיה לה, אז? ברור שהסכמתי וזה הטריף לי את הנשמה. אני חושב שאת הפוסטים הראשונים בבלוג, כתבתי כאן, אבל אני לא בטוח, יש מצב שחלק נמחקו, אחרי שהיא קראה אותם. אני באמת לא זוכר.
לפני שיצאתי לארוחת הערב החגיגית, לבוש חליפה, עניבה, ותחתון נשי מתחת, היא עדכנה אותי שהיא נכנסת למקלחת, להיות חלקה ונקיה, בשבילו ועם כל הצביטה בלב, התאהבתי בה שוב, מחדש והפעם בעוצמות שלא ידעתי שאפשר לאהוב. קינאתי בה שהיא מגשימה פנטזיה, קינאתי בו, שהוא עוד מעט, הולך לזיין את האישה שלי, כמו שאני תמיד חלמתי לזיין אותה, אבל מעולם, לא ידעתי איך.
כל ארוחת הערב, חשבתי עליה, עליהם, רציתי לדעת הכל, כל פרט, רציתי להיות קרוב ולהציץ, רציתי שהוא יידע, שאני יודע הכל, רציתי כלכך, את ההשפלה הזאת. חזרתי לחדר חצי שיכור ובטלפון חיכו לי הודעות ממנה. בהתחלה היא כתבה שהיא מבטלת הכל ושהלב שלה, לא מרשה לה, לבגוד בי שוב ולשבור לי הלב, אבל אח"כ היא כתבה שהיא צריכה זין ושהם נפגשים בסוף.
היא התקשרה וסיפרה לי שהיא מצצה לו כלכך הרבה, שכבר כואבת לה והלסת. היא ספרה שהואזיין אותה בתחת, כמו שהיא אוהבת, שהוא היה רעב אליה, חייתי כמו גבר מיוחם ולא כמו הגבר סיסי כנוע ומתמסר שלה.
זאת היתה הפעם הראשונה שהיא ביקשה ממני רשות לשכב עם גבר אחר (אח"כ היו עוד כמה בקשות) ופעם ראשונה (ואחרונה) שהיא חלקה איתי את החוויה, לפרטי פרטים. עמד לי כלכך חזק, אוננתי, גמרתי על עצמי והרגשתי כלכך מושפל. אחרי שניתקנו את השיחה, אוננתי שוב.
הזיכרון הזה מעורר בי תשוקה עזה ואני משתדל, להתאפק ולא לאונן עכשיו. הצורך הזה להרגיש השפלה, קנאה, להתמסר לחולשות שלי, מטריפה לי את החושים. אני יודע שזה קשה לה, לפעמים, שזה כלכך מחרמן אותי לפנטז עליה, מזדיינת עם גבר אחר ולא איתי, אז אני משתדל, להפחתית מינונים ולהרגיע את החרמנות המטונפת הזאת. מתחילים מחר מוקדם, אז כדאי, שאנסה להירדם וכבר בוקר ולא הצלחתי לישון הרבה, בגלל בטן מלאה מדי ובזכות חרמנות יתר.
