רעשי המטוסים ממלאים את השקט המקפיא כאן, בצד השני של המדינה. אנחנו עוד לא יודעים כלום, על מה שקרה מאתמול בבוקר. המספרים שמפורסים עוד יגדלו ויתפחו. מספיק לראות חלקי סרטונים, שמפורסמים ברשתות זרות, כדי להבין את גטדל הזוועה. בלתי נתפס ובלתי נסלח. אין ספק שמדובר בנקודת השבר הקשה ביותר מזה חמישים שנים.
אין לי חשק לכלום, אני מחזיק את עצמי בכל הכוח, שלא להתפרק, רק בגלל שצריך לשמור על המשפחה. שולח תפילה לכל אנשי הביטחון, סדיר, קבע ומילואים. תעשו את מה שצריך לעשות ותחזרו הביתה בשלום. שולח תפילה לכל הפצועים, הגוף ובנפש. שולח תפילה לנעדרים, לנחטפים ולשבויים, שיחזרו הביתה במהרה. שולח תנחומים לכל המשפחות, אלה שכבר קיבלו את הבשורה המרה ולאלה שעוד רגע, ידפקו להם בדלת...
אין לי חשק לקלישאות כמו "עם הנצח לא פוחד מדרך ארוכה" או "ביחד ננצח", מתחשק לי שנחזיר את ההרתאה ושכל העולם יידע, שלא מתעסקים עם מדינת ישראל, מתחשק לי שלצד השני, יכאב יותר מלנו גם אם הם מוכנים להקריב הכל, כדי להשיג את המטרה (שלא נהייה כאן, בלשון המעטה), אבל משתדל לא לתת לכעס להשתלט.
הלכתי לנסות לנשום קצת...
