שמתי לב, שיש ימים שבהם יש קונפליקט בין הצורך שלי בפורקן, באינטימיות של אוננות, לבין תחושת הבטן, שאני לא צריך לאונן, קורים לי דברים לא טובים, אח"כ, כאילו, שאני נענש שלא הצלחתי להיות חזק ולא לתת לתשוקות לי להשתלט עליי. אני זוכר שזה קורה מאז שהתחלתי לאונן בגיל 11. אולי זה אצלי בראש אבל אתמול למשל, אמרתי לעצמי, שאסור לי לאונן. שאני צריך להיות מרוכז במשימות שיש לי לבצע והמחשבה שעצם האוננות תביא משהו רע, לא בא לי בטוב, עכשיו.
כשהיא נישקה אותי, לפני שהיא יצאה לעבודה, כשעוד חשוך בחוץ, הספיק לי מבט אחד כדי להתעורר כמו בהקפצה, מ 0 ל 100 בשניה.. "את כלכך יפה", אמרתי לה וממש התכוונתי לזה וזה עורר בי חרמנות שיצאה לחל"ת, הצורך בהתמסרות, לשרת, לענג, הצורך בהשפלה התפרצו. ליטפתי את עצמי אבל עצרתי בזמן, למרות הזקפה הקשה, שהרבה זמן לא היתה לי.
אבל, שניה, לפני שיצאתי מהבית, נשברתי. זה היה כמו אינסטינקט, לרדת על הברכיים, לפנטז סיטואציה משפילה, מילים שאני צריך שהיא תגיד, כדי לרסק לי את הנשמה ולהביא אותי לפורקן מטלטל ולשלולית ענקית של זרע על הרצפה. ניקיתי אחרי ויצאתי. כשנכנסתי למשרד, מצאתי הצפה בחצי מהמשרד (השכנים שכחו לסגור ברז בשבת). אח"כ רצף של התעכבויות, שהכניסו אותי ללחץ מאיחורים לפגישות. בפגישה הראשונה, היה טרטור נוראי ובמקום פעולה פשוטה, של מסירת ארגז זה הפך לקומדיית טעויות... אח"כ איחרתי לפגישה השניה, הסתבכתי במציאת המקום ואז גיליתי שהוא מול העיניים שלי ואז הבחור הגיע באיחור של חצי שעה.
ואז פקקים וכל הדרך, אני חושב על השלולית שאני צריך להעלים במשרד ועוד מלא מחשבות על דברים שאני חייב לעשות. אחרי 17 חזרתי לבית ריק. הרעב כבר היה בשלב מתקדם, שהיה ברור שאטחן, הרבה יותר ממה שהגוף שלי מסוגל לעכל...
מעניין מה יקרה היום? חפרתי מספיק, שיהיה יום טוב לכולם ושנשמע קצת בשורות טובות