יום חמישי, אני מסיים לעבוד מוקדם ובא הביתה. הטלוויזיה דלוקה, הלפטופ שלה פתוח, אבל היא לא ב"משרד הביתי" במטבח. אני מניח את השקיות מהשוק על השיש והולך לכיוון חדר השינה הנעול. כל מיני מחשבות שטופות זימה מתעוררות בלי שום קשר למציאות ונעלמות ברגע שאני פותח את הדלת.
היא עומדת מול המראה, בשמלה ונעלי עקב ומתאפרת. "מי זאת הכוסית הזאת", אני אומר בהתלהבות, מחבק אותה מאחור ומנשק לה את הגב והצואר. "יש לי הפסקה בישיבות, אז כבר התארגנתי (לחתונה, שתתקיים בערב).
אני מסדר את כל המצרכים במקרר, מכין לי כריך אבוקדו ומתיישב לאכול. לבינתיים היא מסיימת להתאפר, יוצאת מהחדר ומתקרבת למטבח. נקישות העקבים וצליל הזה שהגרביונים מפיקים בכל צעד שלה, מעוררים בי תשוקה, שלא בטוח שאני יודע להכיל. היא מתיישבת במקום שלה, שמה אוזניות ומתחברת לישיבה.
אני מסיים לאכול ומתיישב עם הלפטופ שלי בסלון. במקום שאני רואה אותה ממש טוב. אני עובר על מיילים ובחצי אוזן, מקשיב לקול שלה. חצי מהמילים שהיא אומרת, נשמעים לי כמו ג'יבריש, אבל הקול העדין ובו זמנית, סמכותי שלה, ממלא לי את הנשמה. מדי פעם אני מציץ ומסתכל הרגליים העטופים בגרביונים והחרמנות מציפה אותי.
אני מנסה להתעלם מהחרמנות הבוערת שלי ולהמשיך להתעסק בענייני עבודה, אבל אצלי בראש, אני יורד על הברכיים ומאונן מולה עד שאני משפיך לה על הנעליים ואז מלקק הכל, בכניעה מוחלטת , תוך כדי שהיא מעדכנת משימות לכל חברי הצוות שלה.
כמובן שלא אמרתי כלום ולא עשיתי כלום, חוץ מלפנטז את עצמי לחרמנות שיא, עד שהקטן (הבן שלי, כן... ) ניפץ לי את הבועה והזכיר לי שאנחנו צריכים לצאת.... יהיו שעות קשות בערב, עד שהיא תחזור ואולי, אני אהייה אמיץ ואספר לה, כמה אני מיוחם עליה וכמה אני צריך את הכניעה אליה... אולי
*
בסוף היא חזרה מאוחר והגשם החזק בחוץ, החסיר פעימה או שתיים, או יותר ולא נתן לי להירדם. השילוב, של הדאגה עם מחשבות זימתיות לא היה מוצלח כלכך. כשהיא נכנסה למיטה, כל הדיבורים והתכנונים בוטלו, כלא היו. ניסיתי להחמיא לה, שוב, כמה שהיא היתה יפה וסקסית אבל היא ביטלה את המחמאות והוציאה את כל הרוח ממפרשי הזימה, אז נרדמתי מתוסכל.
**
בבוקר, סיפרתי לה שזה מעציב אותי שהיא דוחה את המחמאות שאני נותן לה ועל הדרך גם סיפרתי לה שהיא כלכך חירמנה אותי שרציתי לרדת על הברכיים, לאונן מולה ולגמור לה על העקבים. אולי התזמון, לא היה מושלם, אבל לפחות אמרתי את זה קול.
***
זמן זוגי שכלכך רצינו, לא ייצא לפועל, לפחות לא השבת. התבעסתי בצורה קיצונית מדי ואז תפסתי את עצמי ונזפתי בי... "מה אתה מתבכיין, יש אנשים שלוחמים בגשם ובקור ואתה מתבכיין שלא הסתדר לך, כמה שעות של זימה". התביישתי בעצמי ואז נזכרתי שזמן משפחתי, זה לא עונש ושאם אין לימודה, אפשר להכין משהו אחר...
****
חפרתי בהגזמה, אתכם הסליחה. שבת שלום
