נאמנות ותשוקה

בואו ילדים ואספר לכם סיפור לפני השינה. היה הייתה פעם משפחה - אבא, אמא, שלושה ילדים, בית קטן על צלע ההר. הם גרו בתוך חולות הזמן מוקפים בולענים וחובות עתק, חורים שחורים, מס ערך מוסף, ביטוח לאומי, הוצאה לפועל, מעקלים את החנות, מעקלים את הבית, מעקלים את העתיד והעבר. עשינו את המיטב עשינו כל מה שאפשר במעגלי צדק לשווא, בשדות הפלפל והגיפסנית, חופרים בורות לשמיים שיבכו ובורות בטחון ותלמים ומתחנו גדר תלתלית, אחוזים בענפים ובגלויות, מזדרזים למצוות, סוגדים בשקט - זאת זיעת הקודש, הנה שכר הדמעות, הנה אחדות וערבות, הנה עבודה שבלב - אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש הכואב, כי לעולם חסדו, כי לעולם ועד, זכור את אשר עשה לך עמלק. סגור את הדלת חזק שאף אחד לא ייכנס. אין קול ואין עונה בקצה המחנה, עשן מיתמר, אי שם בחושך חיית הברזל מתהפכת. כאן עובר נתיב הכסף! מכונת הירייה צוחקת, צופר היעל מיילל, אנשים קשים בונים את העולם ואנחנו לא קשים בכלל, כמה חיילים מקרטון שומרים על ההר, ריבונו של עולם על גזרת מערב, לא לתת לזה יד, לא לתת לזה יד, לא לתת לזה יד. אנשים עבדו קשה וסבלו בשקט וחסכו והיטו את הכף, אבל אפילו הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם כך נעשה ונשמע, כך נעשה ונשכח – הומה המכנה המשותף. כך נעשה ונשמע, כך נעשה ונשכח – הומה המכנה המשותף.

תחזק לי את המשקה, תהרוג אותי יפה ובכבוד
הלילה לא נגמר, הוא ממשיך בשלו. בזבזתי את כל הגעגועים שלי בבת אחת - עכשיו אני קוץ ברוח, עכשיו אני צופה מהצד, שתבוא תולעת התועלת שתאכל את כבשת הרש, מלאכים כבר לא שומרים עליי, הם לא ישטפו ממני את החלב והדם. אני כבר אכלתי מהפרי האסור, מהעץ המוזר, אני נגוע, אני רעיל, שום דבר שתגידו או תעשו לא יציל אותי עכשיו.

אמא נעלמה ואבא כל היום בשדות ובלילות אני מקשיב ללחישות, לאנחות, לגניחות, לאנקות...שורות שורות של רחובות ובתים דומים, רוצחים שקטים. הזאב הרע הנורא הולך ביננו רעב, זרקור שיכור משוטט מחפש את הקורבן לא את התוקף...כל הילדות האלה שהיו צריכות לשתוק, כל האמהות שהיו צריכות לחרוק שיניים והאבות שלא ידעו שום דבר ואין מי שידע ואין מי שישים לב, סדום היא האדישות המאלחשת - צל עץ הדגל נותן לה גב ודלק

כמה גבוהה גדר הלב, כנראה שלא מספיק. אני רואה הכל אני לא רואה מספיק והאדמה חולה כחולה, תמיד אנשים ישנים ורוח רפאים של מנגינה מרחפת על פני תהום ליד דרך הרכבת, ריח אורנים וגשם, דגים שטים בשמי הכסף, חשבתי ששמעתי בת קול בין עצי האגוז, הלכתי אחריה והגעתי לפה. את התבגרת אל תוך חלומות של אחרים, ברחת, מצאת חברים חדשים. אני איבדתי את האדמה שלי מתחת לרגליים שלי כמה פעמים. את רדופת מבט, זוכרת היינו יושבים ביחד שעות ומדברים... במשטרה השוטרים צחקו ולא ידענו מה להגיד ואחר כך במשפט, אבא שלך לא הפסיק לדבר, החזקנו ידיים חזק, קיוויתי שלא תשימי לב כמה אני רועד. אני רואה הכל עכשיו, אני לא רואה מספיק והאדמה חומה כחולה כמו בפעם הראשונה, שורות שורות של רחובות, בתים דומים, רוצחים שקטים, הפקידים, הלבלרים, מעלימי העיין, המקוננים, הקשתים, המוציאים לפועל, עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, יושבים קרוב לצלחת, יודעים לקחת בלי לגעת ומהשקרים שלהם עושים חלומות נעלים ודוחפים אצבעות לתוך סיר הבשרים, דוחפים אצבעות ותולשים את העור, נחושים כל כך להרוג משהו טהור ואני לא יכול עוד לעמוד מהצד – אני רוצה לעשות משהו שאני עלול להצטער עליו. תמים זה לחשוב שנוכל להמשיך להקריב, להפריד בין הדברים שאנחנו מאמינים בהם לבין הדברים שאנחנו עושים באמת. כך נעשה ונשמע כך נעשה ונשכח - מהר לפני שהרוח הופכת לחומר, לפני שהעדינות תמות - תושיטו לה יד, אל תהרגו משהו שאפילו לא נולד, כך נעשה ונשמע כך נעשה ונשכח - הומה המכנה המשותף
אל תספידו, אל תגידו עכשיו קדיש על החי, אל תספידו, אל תגידו עכשיו קדיש על החי.

זה כמו הסיפור שסיפרו לנו כשהיינו ילדים - הסיפור על שבעת הגדיים. יום אחד יצאה אמא עז לקניות בשוק. השאירה את שבעת הגדיים שלה לבד בבית ואמרה להם:
אל תפתחו את הדלת לאף אחד! במיוחד לא לזאב הרע והנורא. לא עבר זמן רב ונשמעו דפיקות בדלת. טוק! טוק! טוק! זאת אני - אמא שלכם. גדיים יקרים שלי פתחו לי את הדלת. אך הגדיים אמרו: לא נכון! את לא אמא שלנו, לאמא שלנו יש קול נעים ורך ואוהב ולך יש קול גס ומחוספס ורע, אתה הזאב הנורא. הלך משם הזאב, הלך ושתה מאה ביצים רכות עד שקולו נהיה רך ונעים. חזר ואמר, פתחו לי את הדלת ילדים יקרים שלי. פתחו לי, זאת אני אמכם. רצו הגדיים לפתוח אך לפתע ראו מתחת לדלת את כף רגלו השעירה והשחורה של הזאה הרע, אמרו לו: אתה לא אמא שלנו! לאמא שלנו יש כף יד רכה, לבנה ונעימה. הלך משם הזאב, הלך וטבל את כפות ידיו בקמח. חזר ודפק בדלת: פתחו לי את הדלת, גדיים. זאת אני אמכם, שמעו הגדיים את קולה הנעים של אמם וראו את כף היד הלבנה מתחת לדלת ופתחו. מייד פרץ הזאב הרע פנימה. הגדיים נבהלו והתחבאו בכל פינה בבית, מתחת לשולחן, מתחת למיטה, אך הזאב מצא אותם וטרף אותם. בלע את כולם בשלמותם. התעייף הזאב ושכב לשון. חזרה אמא עז הביתה, ראתה את הזאב השמן הרע שוכב על המיטה ואמרה אוי! הלכה והביאה מספריים וחוט, פתחה את הבטן של הזאב. שבעת הגדיים הקטנים קפצו החוצה וחיבקו את אמם בשימחה. לאחר מכן אספו שבע אבנים והכניסו לתוך הבטן של הזאב שעדיין היה שקוע בתנומה. תפרה אמא עז חזרה את הבטן של הזאב, שלאחר כמה שעות קם עייף, כבד, צמא...הוא הלך לכיוון הנהר לשתות, בדיוק אז יצאו שבעת הגדיים ואמם ודחפו את הזאב ישר אל תוך הנהר הזורם. הו איזה סוף מושלם לשבעת הגדיים ואמם איזה סוף נפלא לשבעת הגדיים. צריך כפפות של אמונה, צריך תפילות ושירים, צריך אומץ ומעשים.

עם הלוחות מונחים שברי הלוחות, ואת השברים הכי קשה לסחוב. זרעים קטנים של בדידות נובטים, ניצנים חדשים של טירוף. חשבנו שמצאנו נחלה, שמצאנו הקלה, אבל כלום כלום לא השתנה. הזאב הרע עדיין צועד חסר בושה ביננו, מסתובב חופשי בתוכנו, ליד ילדנו ואי אפשר לעשות שום דבר, גם אחרי שלושים שנה אי אפשר לעשות שום דבר. אנחנו לוחשים במקום שצריך לצעוק, שוכחים, מגמגמים במקום שצריך להרוס ולנתוץ. הזאב הרע – מי מי יעז לעמוד מולו? תמים זה לחשוב שנוכל להמשיך להקריב, להפריד בין הדברים שאנחנו מאמינים בהם לבין הדברים שאנחנו עושים באמת. מתי נשליך את הזאב הרע אל תוך הנהר הזורם. מתי נמלא לו את הבטן באבנים כבדות והופ - ישר אל תוך הנהר הזורם. מתי תהיה לנו שלווה אמיתית, מתי נוכל באמת להגן על בנותינו, בנינו, אבינו ואמנו, מתי נעשה צדק שווה.

https://avivguedj.bandcamp.com/track/--56

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי, יודע כבר שאביב גדג' הוא יוצר מאוד חשוב בשבילי והמוזיקה שלו ממלאת מקום עמוק ונרחב בנשמה שלי (מבחינתי הוא שילוב של פורטיס באייטיז וערן צור בניינטיז). "שבעת הגדיים", הוא השיר המסיים של אלבומו האחרון והמופתי, "עולם מופלא איפה אתה", שיצא כשבועיים אחרי טבח שמחת תורה. גדג' חי,עם משפחתו, בשנים האחרונות בעין הבשור והם פונו מהישוב כמו עשרות אלפי תושבי הדרום. האלבום כולו מלא ברמיזות למה שעתיד לקרות והשיר הארוך הזה, מציף לא מעט שאלות על המדינה, על הביטחון, על השלום שהביא הרבה מוות במקום חיים ועוד...

היום, כשהילדים יחזרו מבית הספר, יחכה להם סיר עם פסטה בולונז, כמו שהכנתי להם, באותו יום מקולל, שהתחלתי להבין מה קורה בדרום והתעוררה בי, לראשונה, תחושה עמוקה של חרדה קיומית. שנה אחרי, אני מאמין בכל ליבי, שזה לא ישבור את עם ישראל. אנחנו נעבור את הימים הקשים האלה, תהייה צמחיה והתחדשות, מקומית, איזורית ואפילו עולמית. אנחנו רק צריכים סבלנות ובעיקר להבין למה אנחנו כאן ומה המשמעות של המדינה הזאת. (שבדיה בעברית, זה לא)