אני כבר לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהזדיינו. אני באמת לא זוכר. יומיים אולי יום לפני המחזור, שהיה ונגמר מתישהו לפני כמה ימים, איבדתי לגמרי את הספירה... והזמן טס בלי להרגיש, הימים עמוסים שכבר אין כוח או חשק להזדיין ובטוח לא לקבל אותך דומיננטית ושולטת.
כשתשוקה, אהבה ותסכול מתחברים יחד, הכל גועש ועולה על גדותיו, אז נשברתי ולא יכולתי יותר להכיל את הכל. הגעגוע התערבב עם מחשבות והסטיות שרצות לי בראש במיוחד ברגעים כאלה של חולשה והיד בין הרגלים והזין שלי מתקשה כמו נרקומן שקיבל מנה ישר לוריד. כמה שפשופים ואני מפסיק ומנסה לעצור אבל זה רק מחרמן אותי עוד יותר. ברגע הזה הייתי ממש שמח לכלוב שימנע ממני את הפורקן, אבל כרגע אפילו המחשבה הזאת מעמידה לי את הזין חזק יותר.
לא רוצה לאט ולהתענג על כל מגע ומחשבה, רוצה את זה מהר. לשפשף, לפנטז, לגמור, להתרוקן וללכת לישון עם רגשות אשם. זה הרי ברור שההרגשה הזאת שהביצים שלי עומדות להתפוצץ מרוב חרמנות שלא נרגעת אף פעם, תחזור עוד כמה דקות ורק ארגיש מושפל ועלוב שלא הצלחתי לעמוד בפיתוי, אבל לא אכפת לי כלום, אני רוצה להוציא את כל זה ממני.
רגע לפני שהפחדים שלי עולים מעל פני השטח ותחושת החוסר ממלאת לי הנשמה, אני מצליח להזכיר לעצמי כמה אני מאוהב בה וכמה כיף היה בימים אלה של החופש ועל התכנונים לחופש הבא, שנמצא ממש מעבר לפינה ויותר מהכל, אני מזכיר לעצמי שאני רק בנאדם וזה ממש בסדר להישבר לפעמים...
* הפוסט הקודם שחרר קצת קיטור, גם השחרור בלי רשות, אבל הספקתי כבר לספר לה ולחלוק איתה את מה שבער לי בלב ועכשיו כבר הרבה טוב. תודה למחזקות ולמחזקים *
