נכנסים למיטה ונפתחת שיחה על דיאטה, בגדים בארון ואין לי מה ללבוש ועוברים לצמיגים שהיו ואלה שעכשיו וזה כבר ברור שגם הלילה לא יהיה כלום.
"אתה לא מבין אותי", היא אומרת, "אתה תמיד אומר שאני יפה, אתה משוחד, מסונוור מאהבה".
"אבל אני באמת חושב שאת יפה, היום וגם פעם", אני מתנצל ומתכנס בתוך עצמי כדי לשמור על הלב שלא יחטוף איזה ריקושט.. היא עוד ניסתה להסביר ולרכך את התשובה כי היא יודעת כמה אני רגיש לזה.
"אתה בטח היית רוצה שאני לא אספר לך את כל זה, אבל הבטחתי לך לספר הכל", היא אומרת ואני כבר לא יודע מה להגיד ומה לעשות שהיא תבין שכמה ק"גים מיותרים, לא מפריעים לי ולא פוגעים באהבה שלי ולא מורידים מהתשוקה והחרמנות שלי אליה. אז מה אם אני נותן לאהבה שלי להוביל אותי ולא שום דבר אחר ובטוח לא צמיג שבולט קצת במכנסיים.
גם אני השמנתי בשנים האחרונות, כשהעבודה שלי נעשתה יותר משרדית ופחות פיזית. גם אני השמנתי מהחיים הטובים שלנו, מגרגרנות טהורה, מלסיים את השאריות של הילדים ושלה מהצלחת כי אסור לזרוק אוכל ומה יקרה כש"הימח שממם" יבואו... זה עדיין לא גרם לך לאהוב אותי פחות, אולי גרם לך לרצות אותי פחות, אבל את מכחישה, אני יודע בוודאות שאת שונאת את עצמך יותר מתמיד ואני לא יודע איך להוציא אותך מזה... מרגיש שנכשלתי
