כילד אהבתי את יום כיפור. היינו הולכים לבית כנסת "שלנו" שתמיד גרם לי להרגיש גאווה במשפחה המורחבת שלי ובעיקר באלה שלא זכו להכיר אותנו ועלו לשמיים בשריפה גדולה. התפילות תמיד הרעידו לי את הלב, מילים כאלה גדולות ובעלות משמעות בעיקר בין אדם לחברו. המנגינות היו מרגשות עד דמעות והשירה של כל הקהל שהתאסף עד אפס מקום, הרעידו לי את הנשמה וזכורות לי עד היום.
אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:
מְתֵי מִסְפָּר קְרוּאִים, לְךָ עַיִן נוֹשְׂאִים, וּמְסַלְדִים בְּחִילָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
שׁוֹפְכִים לְךָ נַפְשָׁם, מְחֵה פִּשְׁעָם וְכַחְשָּׁם, וְהַמְצִיאֵם מְחִילָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
הֱיֵה לָהֶם לְסִתְרָהּ, וְחַלְצֵם מִמְּאֵרָה, וְחָתְמֵם לַהוֹד וּלְגִילָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
חוֹן אוֹתָם וְרַחֵם, וְכָל לוֹחֵץ וְלוֹחֵם, עֲשֵׂה בָּהֶם פְלִילָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
זְכֹר צִדְקַת אֲבִיהֶם, וְחַדֵּשׁ אֶת יְמֵיהֶם, כְּקֶדֶם וּתְחִלָּה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
קְרָא נָא שְׁנַת רָצוֹן, וְהָשֵׁב שְׁאֵרִית הַצֹּאן, לְאָהָלִיבָה וְאָהֳלָהּ בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
מְחֵה כָּעָב פְּשָׁעִים, וַעֲשֵׂה נָא חֶסֶד עִם, מְקֹרָאִים סְגֻלָּה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת, הַבָּנִים וְהָאָבוֹת, בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל, אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל, בַּשְּׂרוּ נָא הַגְּאוּלָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
עברו מאז הרבה שנים, סבא וסבתא כבר לא איתנו ובמקומם הגיעו הילדים שלא זכו להכיר אותם ואפילו הקלדת מילים אלה גורמת לדמעות לזלוג מעצמן.
אני משתדל להיות אדם טוב לבריות על בסיס יומי. משתדל לא להשאיר חשבון פתוח עם אף אדם. יודע להודות בטעות, לבקש סליחה וגם לסלוח. זה החינוך שקיבלתי וזה החינוך שאני מעביר לילדים ועדיין יש לי חלל קטן בלב שלא נותן מנוח, סוג של רגשות אשם. הרי תמיד יכולתי להיות טוב יותר. בן, אח, דוד, אבא, בעל, חבר, ידיד...
יכולתי להיות סבלני יותר, רגיש יותר, מקשיב יותר, עושה יותר, מחבק יותר, מנשק יותר, מענג יותר, מגמיר יותר.
יכולתי להיות יותר חזק, פחות חלש, יכולתי להעניק עוד מעצמי, להראות עוד אהבה כאילו אין מחר אבל לא תמיד הבחירות שלנו טובות ונכונות וכמו כל יום, אני מקווה שאדע לעשות, להגיד, להראות, להקשיב טוב יותר מאתמול.
