הפנים שלי מגרדות כמו אחרי לילה סוער עם סקביאס, לא עלינו. עוצר הכל והולך למקלחת לגלח את הזיפים שצמחו פרע. דואג להשאיר את מה שנשאר כבר מאתיים שנים בערך ומקצץ בזהירות את מה שחורג מגבולות הגזרה.
שנייה של חוסר תשומת לב ואני מרגיש דקירה בשפה העליונה. לא מקרה חירום שמצדיק ביקור במיון... אני מרגיש את הדם זולג על שפתיי אבל מתעלם וממשיך בענייני.
כשסיימתי אני מרים את הראש למראה ורואה שהדם מכסה את רוב שפתיי שנראות אדומות, רוויות ומבריקות מתמיד. אני נזכר בפעמים הבודדות שהיא עיטרה את שפתיי בשפתון, אחד מיני רבים שיש לה בארסנל, שארגיש נשית יותר ואוכל להיות המאהבת שלה. זה תמיד חירמן אותה להתנשק איתי ככה ולראות את הסימנים שהשארתי על השדיים שלה. האמת שזה חירמן גם אותי (לא יודע מה מחרמן יותר, לראות את עצמי אחרת במראה ולהחרמן מלהרגיש פחות גברי ויותר סקסי, או מהמבוכה הכללית מסיטואציה שכזו, לא יודע אבל מה זה משנה זה מחרמן)
אני מביט כמה דקות על עצמי במראה, "יש לך שפתיים של מוצצת", אני חושב ואומר לעצמי בלב.