כמה אהבה יש בתמונה הזאת?! הידיים שלו שנוגעות בה בעדינות, האופן שהוא מניח את הראש עליה, האופן שבו הוא נותן לה אותו, הרכות והרוגע שהיא מעניקה לו, הביטחון שהיא נותנת לו להיות בדיוק מי ומה שהוא.
הגוף שלה כלכך יפה ונשי, למרות שהוא לא עומד בהגדרות הנשיות הרגילות. הקפלים של גופה מרגשים אותי ואני יכול לדמיין את הידיים והשפתיים שלי מטיילים על גופה וחווים את הגוף שלה, מתמסרים למגע שלה, לקיום שלה.
היא עמדה שם בטוחה בעצמה, שלמה עם הגוף שלה, בטוחה בכוחות שלה, בהשפעה שלה עליי. היא החזיקה את הרצועה בגאווה כי ידעה שבצידה השני, מחובר אהוב ליבי, הגבר שלה, הגבר שיתן לה את כולו ומעבר, לא כי הוא חייב ולא בגלל שיזכה להגיע לפורקן, אלא בגלל שהוא רוצה, בגלל שהוא גוף ריק בלעדיה, הוא נשמה שהיא יודעת להעיר. הוא מחובר לרצועה מרצון, ביקש שלא תשחרר אותו לעולם, שלא תשחרר גם בימים קשים, גם כשהוא לא תמיד יודע מה לעשות כדי לתת לה קצת שקט.
היא יודעת שכל מה שהיא צריכה לעשות זה לתת את הפקודה והוא כבר יעשה הכל בשבילה. היא ידעה שהוא זקוק לה גם אחרי כלכך הרבה שנים. היא ידעה שכל מה שהוא יכול לבקש זה להמשיך להיות מחובר אליה, גם בלי רצועה או קולר, מחובר לגוף שלה, מחובר ללב שלה, מחובר לנשמה שלה.
היא ידעה שהיא לא תוכל לשחרר אותה, לא כי אין יפים ממנו, או גבריים ממנו, גם יש חכמים ממנו, עשירים יותר בטוח, כאלה שיכולים לקנות לה כל מה שהיא תרצה, תכשיטים, בגדים, נעליים.. היא ידעה שהיא לא תוכל לשחרר אותו כי אף אחד לא יודע לגעת בה כמוהו, אף אחד לא יכול להרעיד את הלב שלה כמוהו, אף אחד לא יגרום לה להרגיש בבית כמוהו ואף אחד לא יעטוף אותה בכזה חום ואהבה כמוהו, אף לא יקרא את מחשבותיה מבעוד מועד וידע בדיוק מה היא חושבה או מרגישה.
* כותב מילים אלה אינו קשור למצולמים *
