כל היום הזה שהסתיים רשמית, לפני שעתיים, היה מלווה ברגשות אשם ובעצב שלה שאף פעם לא ידעתי איך להתמודד איתו. "הכל בסדר", היא חוזרת ואומרת והדמעות נולות על פניה. אני מנגב אותן, מחבק, מנשק על המצח, שואל, מנסה להבין וכלום... "הכל בסדר" אבל איך, איך הכל בסדר ?! מתחשק לי לצעוק ולשבור משהו כדי לשחרר ממני את רגשות האשם... זה הרי ברור שזה בגללי, משהו שעשיתי או אמרתי, או משהו שלא עשיתי או לא אמרתי... בחוסר ודאות, הראש שלי מתחיל לעבוד בכיוונים רעים, אבל ממש רעים ואני לא יודע מה לעשות כדי שהכל יעלם.
מתחשק לי שתקחי את כל העצב הזה ותוציאי אותו עליי, תלחצי בדיוק בנקודות הכואבות, תשפילי אותי אפילו ברוע, תגרמי לי לבכות כמו תינוק, תשתמשי בי כמו חפץ ותפרקי מתוכך את כל העצב, פעם אחרי פעם.. תראי לי כמה אני עלוב וחסר תועלת. תגידי שאת מתגעגעת אליו, לזין הגדול שלו שאת אוהבת למצוץ, וקבל עמוק מכל הכיוונים. תגידי שאת רעבה לגבר אמיתי שיתחרמן ממך בשניה ויזיין אותך שעות, תגידי שאת צריכה אותו, שאת לא יכולה יותר עם החרמנות הלא מסופקת הזאת. תגידי את זה בקול רם וברור שירעיד לי את הנשמה, אני בטח אגמור בלי לגעת בזין כי אני כזה עלוב ועד שאנקה את כל הזרע הסמיך הזה ממני, את כבר תרדמי.
וזה נראה שרק אני ער בשעה כזאת... אני שונא כשאת עצובה ושאני לא מצליח להציל אותך מהמדרון החלקלק הזה, אני שונא את עצמי שהכל בסוף מתנקז לאותה נקודת רתיחה שהזין העלוב שלי מתקשה ואני מאונן רק קצת כדי לא לגמור וזה הרי ברור שאני אגמור תוך שניות, אבל איך אתה יכול לחשוב על לגמור כשהיא עצובה ומתחשק לי שתנעלי לי את הזין למלא זמן, ושתנעלי לי את המחשבות הסוטות שלי ואת כל הזימה הזאת ואולי גם תנעלי לי את הלב, רק לקצת, רק כדי שלא ארגיש כלום
