על עצמי

כשפתחה את הדלת, צוויתי לשכב  עם הפנים לקרקע וידיים מתוחות קדימה. לאחר שהופשטתי, קשרה קולר עם כבל לצווארי, חבשה את אברי בסוג של סליל מתכתי המחובר לרצועה, תוך אזהרה שכל אי ציווי יוביל לעונש מכאיב. ניסיתי לסובב את ראשי כדי לראות אותה ממרגלות רגליה, אולם מיד חטפתי בעיטה לפנים עם אזהרה, שאני לא הורשתי להסתכל וגם לא הגעתי למדרגה בה אוכל לעבור את גובה ברכיה. היום אתה סחבה שלי, וככזה אתה מנקה את הרצפה, הבהירה. סמרטוט לח הושם בידי הימנית כדי שאנקה את הרצפה תוך זחילה אינדיאנית. כל הרמת ראש מצידי זוכה לבעיטה או הורדה עם כף רגלה. רק ידי הורשתה לעלות כדי לסחוט את המטלית לתוך דלי שהוצמד אלי, ולהמשך עבודת הנקיון. לאחר נקיון רצפת המטבח והשירותים, ביקשתי לשתות. הגברת הפנתה אותי לקערת מים של הכלב שהונחה אי שם בפינה, וכך בזחילה הגעתי וליקקתי בלשוני מעט מהמים.
לאחר ווידוי כי הרצפה נקיה, ידיי נקשרו לאחור, אברי נמתח בכאב עז עי הרצועה שבידה. כף רגלה הימנית ליטפה את פני והבוהן הוכנסה לפי מעט. נישקתי והוקרתי תודה, השתחוויתי, ואז נקשרתי לעמוד. ניסיתי להתנגד אולם הגברת גיכחה תוך משיכה מכאיבה בכבל הקולר ורצועת האיבר. אתה עומד להיות מושכר  למי שתציע את המחיר הטוב יותר עבור עבודות נוספות לאחת מהנשים שיגיעו, וכישוריך יבחנו בפניהן , כשכל אי הפרה תגרור סנקציות כואבות.

לחזור לעבודה ביום ראשון לא תמיד מהנה ומרגש.

אני אוהב את העבודה שלי ואת העסק שלי, את הלקוחות וכמובן את העובדות אצלי במשרד.

כבר הערב בודק את הלוז, הכל מתוכנן לפי שעות מדויקות, ו בד"כ באמת כל הפגישות בזמן ומסתימות בזמן, וצוות המזכירות מדייק וקשוב לכל מה שקורה.
בלתי אפשרי להכניס משהו נוסף למסגרת כזו, והעבודה כל כך ממלאת שגם אין רצון ותשוקה.

אבל כשיום העבודה מסתיים בערך בשעה חמש או ש,  או אז הדברים בהחלט אחרת, הראש פועל שונה, הרצון מתעורר.

ממצב של שליטה, להפוך למצב של נשלט, להתמסר טוטאלית, להיות כנוע, צייתן, תחת מרות של מכניעה אליה לסגוד, לעשות כרצונה, אבל הכל ללא גבולות, ללא כל התנגדות.

לא משנה מי זו, אבל שהיא מאד תהנה. אולי זו מישהי שבמשך היום היא ממלאת פקודות של הבוס, אולי זו מזכירה שעבודתה משעממת כמו לענות לטלפונים, להגיש מסמכים במשרדים, להכין קפה היכנשהוא.

אבל עכשיו, הדברים שונים. כעת היא מצווה ואני עושה כרצונה, כעת היא פורקת כל עול ומתחים, ומשתוללת עד התעללות בי, והיא נהנית ומגכחת ולועגת ובוחנת עד כמה אפשר לנצל את מעמדה והזכות הלגיטימית בהחלט שיש לה. זכרונות שתקח איתה למחרת ולימים רבים לעבודה ולחיי יומיומה עם חיוך. זכרון שתקח כשישעמם לה ברגע מסוים תוך הכנת קפה לבוס או מענה לטלפון של לקוח של הבוס ותוך עמידה בתור להגשת ניירות משעממים לפקיד.

שישי בוקר הוא הזמן שלי לקניות אוכל, ללכת ל'סידורים' שלא מצאתי זמן במהלך השבוע כמו לשטוף מכונית, לבקר את השיננית, לטפל בחצר הבית, ועוד ועוד.

כייף שצהרי שישי הגיע, הילדים בבית וחושבים על תכנית למחרת, השבת. חלקם כמובן בתנועת נוער או מתכננים משהו עם חברים. גם ארוחה משפחתית בליל שבת כבר לא האטרקציה המושכת וכבר רואים בה ארוחה טעימה וטובה וזהו.

אבל זמן המנוחה והשהייה והשיחות במשפחה, לא משנה על מה, יוצרת בסיס של שייכות, מסורתיות, משפחתיות , נוחות, ומשהו יציב וטוב שקשה להסביר במילים. 

, וכולם חושקים בכך אצלנו.

אך לעיתים מתגנבת מחשבה אישית פרטית שובבה ופרועה משהו, לצאת, רק אני עצמי, למשהו יוצא דופן בסתר, למחוזות איך לומר ביזריים של סטיה אולי, מונח שהוא סוביקטיבי ותלוי עבור מי. סטיה שעשויה אולי להיות קבועה אם היא טובה ומהנה, ואז היא כבר לא תהיה סטיה כי בעלת אופן קבוע. האם אז עדיין היא תיחשב לסוטה? יש הרי כאלו שסטיה עבור אחד היא דרך חיים והמהות עבור אחר. ומה אם אתאהב בסטיה כזו או אחרת, הכיצד אשוב ואחיה עם משפחתי האהובה והאוהבת, וכיצד יראו בי כמודל לאב אן בעל, או מה אני אמור לצפות או במה להיות גאה בהם? 

אני נשוי, אב ל2 בנות ושני בנים. אוהב מאד את אשתי. יוצא מוקדם לעבודה, ובדכ חוזר מאוחר. במשרד שלי בתל אביב אני מנהל צוות גדול של נשים שנשמעות לי. עובד עם חו"ל ועם בעלי עסקים במרכז.
אני אוהב מאד להתעמל בחדר הכושר, וכשאני רץ אני משחרר את כל הלחץ שהצטבר אצלי. כאילו ריצה ממש מעוררת, ולמעשה מחייה אותי. מכירים את התחושה שאדרנלין זורם בגוף ויש התרגשות? כך זה בריצה אצלי.
מי שלא התנסה או התנסתה בריצה או שזמן רב לא עשה זאת, תנסו לרוץ אפילו חמש  דקות לא אחרי ארוחה, לא ריצה מהירה, ועדיף בפארק או ליד הים או בטבע. זה מדהים בעיניי.

לאחר המקלחת אין כמו סקס ואספרסו בעיניי.

לעשות מה שטוב לי נותן סיפוק רב. וכשאפשר לעשות טוב למישהו, מישהי, זה הרבה יותר מספק, גם בלי לקבל הערכה במילים.