לחזור לעבודה ביום ראשון לא תמיד מהנה ומרגש.
אני אוהב את העבודה שלי ואת העסק שלי, את הלקוחות וכמובן את העובדות אצלי במשרד.
כבר הערב בודק את הלוז, הכל מתוכנן לפי שעות מדויקות, ו בד"כ באמת כל הפגישות בזמן ומסתימות בזמן, וצוות המזכירות מדייק וקשוב לכל מה שקורה.
בלתי אפשרי להכניס משהו נוסף למסגרת כזו, והעבודה כל כך ממלאת שגם אין רצון ותשוקה.
אבל כשיום העבודה מסתיים בערך בשעה חמש או ש, או אז הדברים בהחלט אחרת, הראש פועל שונה, הרצון מתעורר.
ממצב של שליטה, להפוך למצב של נשלט, להתמסר טוטאלית, להיות כנוע, צייתן, תחת מרות של מכניעה אליה לסגוד, לעשות כרצונה, אבל הכל ללא גבולות, ללא כל התנגדות.
לא משנה מי זו, אבל שהיא מאד תהנה. אולי זו מישהי שבמשך היום היא ממלאת פקודות של הבוס, אולי זו מזכירה שעבודתה משעממת כמו לענות לטלפונים, להגיש מסמכים במשרדים, להכין קפה היכנשהוא.
אבל עכשיו, הדברים שונים. כעת היא מצווה ואני עושה כרצונה, כעת היא פורקת כל עול ומתחים, ומשתוללת עד התעללות בי, והיא נהנית ומגכחת ולועגת ובוחנת עד כמה אפשר לנצל את מעמדה והזכות הלגיטימית בהחלט שיש לה. זכרונות שתקח איתה למחרת ולימים רבים לעבודה ולחיי יומיומה עם חיוך. זכרון שתקח כשישעמם לה ברגע מסוים תוך הכנת קפה לבוס או מענה לטלפון של לקוח של הבוס ותוך עמידה בתור להגשת ניירות משעממים לפקיד.