יומני ה

פעם ראשונה זה מפחיד. איבוד שליטה ברגיל זה מפחיד, בלי קשר לפעם ראשונה או לא.
אף פעם לא שחררתי שליטה. איבדתי אותה, לקחו לי אותה, רמסו לי אותה. אבל אף פעם לא שחררתי.
הצורך הזה, להיות בשליטה כל הזמן, הוא לא צורך אינהרנטי לי. הוא צורך שפיתחתי לאורך השנים. כזה שמגן עליי מפני העולם. מגן עליי מפני אנשים שרוצים יותר, תמיד יותר, ממה שאני רוצה. שמגן עליי מפני הרצונות שלי, כי אני רוצה יותר, תמיד יותר, ממה שאני יכולה.
אם הייתי יכולה לוותר עליו, הייתי מרחפת לי חופשיה ברחבי התודעה והגוף, והתחושה. אבל אני לא. אני צריכה להגן. אז אני מחזקת אותו במקום.
30 שנה אני מחזיקה בצורך הזה, חזק חזק. לא משחררת לרגע. המוח הוא השולט. אף פעם לא הגוף, אף פעם לא הרגש.
אין לי מושג איך מפסיקים לשלוט. אין לי מושג איך משחררים. אצלי זה הכל או כלום, ואני מעדיפה כלום מהכל, כי כשעושים הכל נשארים עם כלום ביד.
והשנים עוברות, והמוח משתכלל לו. מערכת השליטה שלו מתוחכמת יותר, מהירה יותר, יעילה יותר. אין דבר שיוכל לשבור אותו, להתעלות מעליו. זה מרגיע אותי, אבל בו זמנית זה חונק.
ומתחת לכל השליטה והרציונליזציות, הצורך הכי גדול ואמיתי שלי, הוא להיות מסוגלת לרצות. רצון פיזי, רגשי, כזה שלא מגיע מהמוח. כשזה שמגיע מהקישקע. כזה שלא יפה במיוחד, חסוד במיוחד, או נעים במיוחד, אבל הוא מה שהוא. רצון אמיתי.
איך מוצאים אותו? את הרצון האמיתי הזה? אין לי מושג. לא רציתי כל כך הרבה שנים, שאני כבר בכלל לא זוכרת איך להניע את השריר הזה. האם הוא בכלל קיים עדיין? אולי הוא התנוון לחלוטין...
והדבר היחיד שאני יודעת, היחיד, הוא שאני רוצה להיות מסוגלת לשחרר את כל השליטה הזו. לא להיות זקוקה לה. לא להיות זקוקה להגנה שלה. אני רוצה להיות מסוגלת לנשום, להרגיש, להפסיק לחשוב. לשחרר. לסמוך. להאמין. אני כל כך רוצה לשחרר.