יומני ה

פעם ראשונה זה מפחיד. איבוד שליטה ברגיל זה מפחיד, בלי קשר לפעם ראשונה או לא.
הפחד העיקרי הוא כשלון. כשלון במשימת השחרור. כשלון בהריגת השליטה.
אני רוצה להרוג אותה. כל כך רוצה להרוג את הכלי השימושי והחונק הזה. זה שלא משאיר לי מקום לנשום, זה שמווסת אותי בכל רגע נתון, זה שמחליט בשבילי. זה שתמיד מנצח.
אבל לא ברור לי איך. וממילא תמיד הייתי עדינה.
אז אני בוחנת. מגששת. מעמידה אותך במבחנים. שוב ושוב ושוב, בוחנת את הסיבולת שלך, את השליטה העצמית שלך בהקשר אליי, בהקשר אליך. אני לא משחררת לרגע, איתך. עדיין לא. אני צריכה להיות קודם בטוחה.
אם קל לך? לא במיוחד. אתה רגיל להיות זה שבשליטה, לא להפך. אנחנו שנינו במקום שבו אנחנו לא רוצים להיות, הפוך ממה שאנחנו רוצים. אתה רוצה לקחת ממני את השליטה, אני רוצה לתת לך אותה. ובפועל אני היחידה בשליטה, והדרך היחידה שלך לשלוט בי היא לוותר לחלוטין על הניסיון לשליטה, עד שאני אירגע.
אז אני מספרת לך כמה אני מפחדת שלא אצליח לשחרר. שאף פעם לא שחררתי. שהמוח שלי יוצר התנגדויות חזקות מידי, אינסטינקטיביות מידי. כאלו שמנותקות לחלוטין מהרצונות שלי, שמשרתות את הפחדים שלי.
וחוסר הבהלה שלך, קצת מרגיע אותי.