יומני ה

פעם ראשונה זה מפחיד. איבוד שליטה ברגיל זה מפחיד, בלי קשר לפעם ראשונה או לא.
אבל כשאני מביאה לך את הקולר, מחזיקה אותו ביד אחת, השרשראות שנופלות ממנו מלטפות לי את היד השנייה, אני לא מפחדת. אני מתרגשת. אני דרוכה. אני מצפה.
אני מגישה לך אותו, מגישה לך את השליטה עליי. והעברת הכוח המטפורית, במקום להפחיד אותי, מרגיעה אותי. מכבה לי את הראש. סוף כל סוף, משהו מכבה לי את הראש. אתה מציין שאני שותקת יותר משאי פעם שתקתי רצוף. אני לא עונה, רק מחייכת וממשיכה להסתכל עליך. או שאולי אני לא מחייכת, כי זה לא המקום לחיוכים. אבל משהו בי נרגע. משהו בי משתתק. משהו בי נושם.
אתה מחליק אותו על הצוואר שלי, כשהידיים שלי מחזיקות את השיער אסוף מעלה, וסוגר אותו עם הפין הקטן. אתה מרים את אחת השרשראות שנופלות ממנו. לא אלו עם הצובטנים, אלא זו עם הרצועה בקצה. זו שראיתי ופחדתי ממנה. זו שהרגשתי שתיצור אצלי תגובה של התנגדות, של פחד, של גועל, של רכושניות. אתה זז כל כך לאט, כאילו אתה יודע כמה הרגע הזה משמעותי עבורי, ואתה מנסה ליצור אותו בשבילי בצורה הכי אופטימלית שיש. כי בכל זאת, פעם ראשונה יש רק פעם אחת. ואולי אתה לא זז לאט, וזה רק הנשימה שלי שפתאום מקבלת גוון עמוק ורגוע יותר, איטי יותר. אולי זה רק המוח שלי, שנדחק הצידה ולא מדבר יותר בפעם הראשונה בחיי. אולי זה עוד מלא דברים.
זה פחות משנה. כי ברגע שאתה מחליק את הרצועה על היד שלך, ומסתכל לי בעיניים ואני מסתכלת בחזרה, ברור לי שהגעתי הביתה.