יומני ה

בשבילי אתה נינג'ה

בשבילך אני דובשנית

נינג'ה ודובשנית לא נשמע כמו שילוב שעובד. 

אני אוהבת את זה. 

יום אחד יהיה לי פרדונטקס בבית של שולט

זה משפט שלא חשבתי שאחשוב אי פעם. אבל עכשיו אני פה, מסתכלת על עצמי במראה, סוודר דקיק עם שרוולים ארוכים מסתיר חלקית את העובדה שאני עירומה, מברשת שיניים אדומה ביד, חושבת את המשפט הזה ותוהה על הסמלים שגלומים במוצרים יום יומיים.

אני אסביר את עצמי, כי כובד השעה לא מאפשר לי לדעת אם אני מובנת או לא, ואפילו אם זה כובד השעה או כובד הג'וינט. יש קולגייט, ויש פרדונטקס. אלו שמבינים מבינים, ולאלו שלא אני ארחיב. קולגייט הוא כמו מנה מיידית של אנדורפינים. הוא מקציף מעולה, יש לו ריח טוב, הוא גורם לתחושה של ניקיון ופרשנס בפה. מהמם. אבל בפועל, מבחינת ניקיון, מסתבר, הוא פחות עושה את העבודה. היי מהיר, אבל מזויף. פרדונטקס לעומתו ניחן בתכונה נדירה של גרימת רפלקס הקאה רק מהטעם שלו, והוא לא מקציף לא משנה כמה תנסו. וניסיתי. אבל כמו ששותפה שלי אמרה לי "תשתמשי בו שבוע ואני מתערבת איתך שלא תישאר משחת קולגייט אחת בבית". אין היי, אבל יש תוצאות.

בטח יש כאן איזושהי מטפורה עמוקה יותר, כי המוח שלי לרוב לא מתעכב על דברים כשאין להם איזו משמעות בכמה רבדים שונים... זה משאיר אותי על קצות האצבעות. אבל אם שמים את המטפורה בצד לרגע, כשאת עמדת מולי בשירותים, אני עם הסוודרון הכמעט לא קיים הזה, הושטת לי את מברשת השיניים האדומה והקולגייט והצעת שנשאיר אותם בשבילי אצלך בדירה, חשבתי לעצמי שאם באמת הייתי מושקעת אי פעם, הייתי מביאה פרדונטקס.

וזה לא שאף פעם לא יצא לי. הייתה את התקופה הזו עם ההוא, כשעוד הסתדרתי עם ונילה, שהבאתי אליו פרדונטקס. רק שהבאתי את זה בשקית, מהבית, מוציאה ומחזירה את זה לכוס בשירותים כל פעם שהלכתי אליו. אין ספק שרציתי להיות מושקעת, אבל לא יכולתי לרצות מעבר ללרצות.

כשאת מציעה לי את מברשת השיניים, ואת כולך מחייכת ומתוקה ומקסימה ואפשר לאכול אותך, אני תוהה לעצמי אם זה הוא שאמר לך להציע לי, כי הוא ידע שאם זה יגיע ממנו יהיה בי חלק לא מודע שיתנגד, או שזו את שחשבת על זה בעצמך. זה לא באמת חשוב, אני מניחה, אבל המוח שלי רגיל לייחס משמעות לדברים כל הזמן. והאמת היא שגם לרוב הוא ממיין אותם נכון.

ואני עומדת מול המראה, וחושבת לעצמי על החודש האחרון, אולי אפילו פחות. על רכבת ההרים שהכנסתי את עצמי אליה. על המעברים החדים שאני עושה מאפס למאה. על כמה זה מתיש לפעמים להיות מחויב למסע שבחרת לצעוד בו, גם אם הוא כזה שיש בו המון הנאה וטוב. על כמות האינטרקציות החדשות שנחשפתי אליהן ושהתאמתי את עצמי (או לא) אליהן. על הטריגרים שדווקא בצורה מפתיעה כמעט לא עלו. ועל העובדה שכל החקירה הזו, כל ההתפזרות הזו בין אנשים וסגנונות, היא לא רק כי אני לא אוהבת להגביל את עצמי כשאני חוקרת. היא לא רק מהצד המודע והלוגי שמאמין שאם יש לי זמן מוגבל לניסוי כלים (כי לרוב אצלי דברים משתנים דיי מהר) אז כדאי לאסוף בו כמה שיותר data כדי שלפחות יצא לי מזה ניתוח נתונים איכותי (ועם סיבתיות, אם אפשר. לא רק קורלציה). לא, החקירה הזו וההתפזרות הזו היא גם כי עד כמה שבא לי שיהיה לי פרדונטקס בבית של שולט, אני לא מעיזה לשדרג את הקולגייט.

כדי לשדרג, אני חושבת, אני צריכה למצוא מישהו שיוכל באמת להכיל אותי. את כולי. לא את האני שאני בפרצי הזמן והאנרגיה כשאני מולו. לא את הכמות המדודה של האני שבה אני מאמינה שהוא יוכל לעמוד. פשוט אותי, כולי.

יש בי צד שבטוח באופן מוחלט וטוטאלי שאין אף אדם כזה בעולם. לא כי אני איזו מפלצת שואבת אנרגיות נוראית, שבר כלי או עלה נידף. פשוט כי ככה אנחנו בני האדם. אין אדם אחד בעולם שיוכל להכיל במלואו אדם אחר. וגם אם כן, איכשהו, קיים דבר כזה, זה קל יותר כשזה לא מולי....

הוא צודק הצד הציני הזה, אני חושבת. אבל אני אוהבת לשחק משחק (ואני שונאת משחקים) שבו אני אומרת לעצמי שיכול להיות שהוא לוגי מידי. אנליטי מידי. מתמטי ומחושב מידי. קל לי לעבוד על עצמי שזה נכון, כי אם אני טועה במשהו זה לרוב כי אני שוכחת להכניס לחישוב את הרגש ומתייחסת רק לצד החושב.

במשחק הזה אני עומדת מול המראה עם מברשת השיניים האדומה, הגוף שלי נדרך בציפייה כשהוא מדמיין מה הולך לקרות אחרי שאצא מהשירותים, ואני אומרת לעצמי, ומאמינה בזה, שיום אחד יהיה לי פרדונטקס בבית של שולט.

פעם ראשונה זה מפחיד. איבוד שליטה ברגיל זה מפחיד, בלי קשר לפעם ראשונה או לא.
אבל כשאני מביאה לך את הקולר, מחזיקה אותו ביד אחת, השרשראות שנופלות ממנו מלטפות לי את היד השנייה, אני לא מפחדת. אני מתרגשת. אני דרוכה. אני מצפה.
אני מגישה לך אותו, מגישה לך את השליטה עליי. והעברת הכוח המטפורית, במקום להפחיד אותי, מרגיעה אותי. מכבה לי את הראש. סוף כל סוף, משהו מכבה לי את הראש. אתה מציין שאני שותקת יותר משאי פעם שתקתי רצוף. אני לא עונה, רק מחייכת וממשיכה להסתכל עליך. או שאולי אני לא מחייכת, כי זה לא המקום לחיוכים. אבל משהו בי נרגע. משהו בי משתתק. משהו בי נושם.
אתה מחליק אותו על הצוואר שלי, כשהידיים שלי מחזיקות את השיער אסוף מעלה, וסוגר אותו עם הפין הקטן. אתה מרים את אחת השרשראות שנופלות ממנו. לא אלו עם הצובטנים, אלא זו עם הרצועה בקצה. זו שראיתי ופחדתי ממנה. זו שהרגשתי שתיצור אצלי תגובה של התנגדות, של פחד, של גועל, של רכושניות. אתה זז כל כך לאט, כאילו אתה יודע כמה הרגע הזה משמעותי עבורי, ואתה מנסה ליצור אותו בשבילי בצורה הכי אופטימלית שיש. כי בכל זאת, פעם ראשונה יש רק פעם אחת. ואולי אתה לא זז לאט, וזה רק הנשימה שלי שפתאום מקבלת גוון עמוק ורגוע יותר, איטי יותר. אולי זה רק המוח שלי, שנדחק הצידה ולא מדבר יותר בפעם הראשונה בחיי. אולי זה עוד מלא דברים.
זה פחות משנה. כי ברגע שאתה מחליק את הרצועה על היד שלך, ומסתכל לי בעיניים ואני מסתכלת בחזרה, ברור לי שהגעתי הביתה.

פעם ראשונה זה מפחיד. איבוד שליטה ברגיל זה מפחיד, בלי קשר לפעם ראשונה או לא.
הפחד העיקרי הוא כשלון. כשלון במשימת השחרור. כשלון בהריגת השליטה.
אני רוצה להרוג אותה. כל כך רוצה להרוג את הכלי השימושי והחונק הזה. זה שלא משאיר לי מקום לנשום, זה שמווסת אותי בכל רגע נתון, זה שמחליט בשבילי. זה שתמיד מנצח.
אבל לא ברור לי איך. וממילא תמיד הייתי עדינה.
אז אני בוחנת. מגששת. מעמידה אותך במבחנים. שוב ושוב ושוב, בוחנת את הסיבולת שלך, את השליטה העצמית שלך בהקשר אליי, בהקשר אליך. אני לא משחררת לרגע, איתך. עדיין לא. אני צריכה להיות קודם בטוחה.
אם קל לך? לא במיוחד. אתה רגיל להיות זה שבשליטה, לא להפך. אנחנו שנינו במקום שבו אנחנו לא רוצים להיות, הפוך ממה שאנחנו רוצים. אתה רוצה לקחת ממני את השליטה, אני רוצה לתת לך אותה. ובפועל אני היחידה בשליטה, והדרך היחידה שלך לשלוט בי היא לוותר לחלוטין על הניסיון לשליטה, עד שאני אירגע.
אז אני מספרת לך כמה אני מפחדת שלא אצליח לשחרר. שאף פעם לא שחררתי. שהמוח שלי יוצר התנגדויות חזקות מידי, אינסטינקטיביות מידי. כאלו שמנותקות לחלוטין מהרצונות שלי, שמשרתות את הפחדים שלי.
וחוסר הבהלה שלך, קצת מרגיע אותי.

פעם ראשונה זה מפחיד. איבוד שליטה ברגיל זה מפחיד, בלי קשר לפעם ראשונה או לא.
אף פעם לא שחררתי שליטה. איבדתי אותה, לקחו לי אותה, רמסו לי אותה. אבל אף פעם לא שחררתי.
הצורך הזה, להיות בשליטה כל הזמן, הוא לא צורך אינהרנטי לי. הוא צורך שפיתחתי לאורך השנים. כזה שמגן עליי מפני העולם. מגן עליי מפני אנשים שרוצים יותר, תמיד יותר, ממה שאני רוצה. שמגן עליי מפני הרצונות שלי, כי אני רוצה יותר, תמיד יותר, ממה שאני יכולה.
אם הייתי יכולה לוותר עליו, הייתי מרחפת לי חופשיה ברחבי התודעה והגוף, והתחושה. אבל אני לא. אני צריכה להגן. אז אני מחזקת אותו במקום.
30 שנה אני מחזיקה בצורך הזה, חזק חזק. לא משחררת לרגע. המוח הוא השולט. אף פעם לא הגוף, אף פעם לא הרגש.
אין לי מושג איך מפסיקים לשלוט. אין לי מושג איך משחררים. אצלי זה הכל או כלום, ואני מעדיפה כלום מהכל, כי כשעושים הכל נשארים עם כלום ביד.
והשנים עוברות, והמוח משתכלל לו. מערכת השליטה שלו מתוחכמת יותר, מהירה יותר, יעילה יותר. אין דבר שיוכל לשבור אותו, להתעלות מעליו. זה מרגיע אותי, אבל בו זמנית זה חונק.
ומתחת לכל השליטה והרציונליזציות, הצורך הכי גדול ואמיתי שלי, הוא להיות מסוגלת לרצות. רצון פיזי, רגשי, כזה שלא מגיע מהמוח. כשזה שמגיע מהקישקע. כזה שלא יפה במיוחד, חסוד במיוחד, או נעים במיוחד, אבל הוא מה שהוא. רצון אמיתי.
איך מוצאים אותו? את הרצון האמיתי הזה? אין לי מושג. לא רציתי כל כך הרבה שנים, שאני כבר בכלל לא זוכרת איך להניע את השריר הזה. האם הוא בכלל קיים עדיין? אולי הוא התנוון לחלוטין...
והדבר היחיד שאני יודעת, היחיד, הוא שאני רוצה להיות מסוגלת לשחרר את כל השליטה הזו. לא להיות זקוקה לה. לא להיות זקוקה להגנה שלה. אני רוצה להיות מסוגלת לנשום, להרגיש, להפסיק לחשוב. לשחרר. לסמוך. להאמין. אני כל כך רוצה לשחרר.