יום אחד יהיה לי פרדונטקס בבית של שולט
זה משפט שלא חשבתי שאחשוב אי פעם. אבל עכשיו אני פה, מסתכלת על עצמי במראה, סוודר דקיק עם שרוולים ארוכים מסתיר חלקית את העובדה שאני עירומה, מברשת שיניים אדומה ביד, חושבת את המשפט הזה ותוהה על הסמלים שגלומים במוצרים יום יומיים.
אני אסביר את עצמי, כי כובד השעה לא מאפשר לי לדעת אם אני מובנת או לא, ואפילו אם זה כובד השעה או כובד הג'וינט. יש קולגייט, ויש פרדונטקס. אלו שמבינים מבינים, ולאלו שלא אני ארחיב. קולגייט הוא כמו מנה מיידית של אנדורפינים. הוא מקציף מעולה, יש לו ריח טוב, הוא גורם לתחושה של ניקיון ופרשנס בפה. מהמם. אבל בפועל, מבחינת ניקיון, מסתבר, הוא פחות עושה את העבודה. היי מהיר, אבל מזויף. פרדונטקס לעומתו ניחן בתכונה נדירה של גרימת רפלקס הקאה רק מהטעם שלו, והוא לא מקציף לא משנה כמה תנסו. וניסיתי. אבל כמו ששותפה שלי אמרה לי "תשתמשי בו שבוע ואני מתערבת איתך שלא תישאר משחת קולגייט אחת בבית". אין היי, אבל יש תוצאות.
בטח יש כאן איזושהי מטפורה עמוקה יותר, כי המוח שלי לרוב לא מתעכב על דברים כשאין להם איזו משמעות בכמה רבדים שונים... זה משאיר אותי על קצות האצבעות. אבל אם שמים את המטפורה בצד לרגע, כשאת עמדת מולי בשירותים, אני עם הסוודרון הכמעט לא קיים הזה, הושטת לי את מברשת השיניים האדומה והקולגייט והצעת שנשאיר אותם בשבילי אצלך בדירה, חשבתי לעצמי שאם באמת הייתי מושקעת אי פעם, הייתי מביאה פרדונטקס.
וזה לא שאף פעם לא יצא לי. הייתה את התקופה הזו עם ההוא, כשעוד הסתדרתי עם ונילה, שהבאתי אליו פרדונטקס. רק שהבאתי את זה בשקית, מהבית, מוציאה ומחזירה את זה לכוס בשירותים כל פעם שהלכתי אליו. אין ספק שרציתי להיות מושקעת, אבל לא יכולתי לרצות מעבר ללרצות.
כשאת מציעה לי את מברשת השיניים, ואת כולך מחייכת ומתוקה ומקסימה ואפשר לאכול אותך, אני תוהה לעצמי אם זה הוא שאמר לך להציע לי, כי הוא ידע שאם זה יגיע ממנו יהיה בי חלק לא מודע שיתנגד, או שזו את שחשבת על זה בעצמך. זה לא באמת חשוב, אני מניחה, אבל המוח שלי רגיל לייחס משמעות לדברים כל הזמן. והאמת היא שגם לרוב הוא ממיין אותם נכון.
ואני עומדת מול המראה, וחושבת לעצמי על החודש האחרון, אולי אפילו פחות. על רכבת ההרים שהכנסתי את עצמי אליה. על המעברים החדים שאני עושה מאפס למאה. על כמה זה מתיש לפעמים להיות מחויב למסע שבחרת לצעוד בו, גם אם הוא כזה שיש בו המון הנאה וטוב. על כמות האינטרקציות החדשות שנחשפתי אליהן ושהתאמתי את עצמי (או לא) אליהן. על הטריגרים שדווקא בצורה מפתיעה כמעט לא עלו. ועל העובדה שכל החקירה הזו, כל ההתפזרות הזו בין אנשים וסגנונות, היא לא רק כי אני לא אוהבת להגביל את עצמי כשאני חוקרת. היא לא רק מהצד המודע והלוגי שמאמין שאם יש לי זמן מוגבל לניסוי כלים (כי לרוב אצלי דברים משתנים דיי מהר) אז כדאי לאסוף בו כמה שיותר data כדי שלפחות יצא לי מזה ניתוח נתונים איכותי (ועם סיבתיות, אם אפשר. לא רק קורלציה). לא, החקירה הזו וההתפזרות הזו היא גם כי עד כמה שבא לי שיהיה לי פרדונטקס בבית של שולט, אני לא מעיזה לשדרג את הקולגייט.
כדי לשדרג, אני חושבת, אני צריכה למצוא מישהו שיוכל באמת להכיל אותי. את כולי. לא את האני שאני בפרצי הזמן והאנרגיה כשאני מולו. לא את הכמות המדודה של האני שבה אני מאמינה שהוא יוכל לעמוד. פשוט אותי, כולי.
יש בי צד שבטוח באופן מוחלט וטוטאלי שאין אף אדם כזה בעולם. לא כי אני איזו מפלצת שואבת אנרגיות נוראית, שבר כלי או עלה נידף. פשוט כי ככה אנחנו בני האדם. אין אדם אחד בעולם שיוכל להכיל במלואו אדם אחר. וגם אם כן, איכשהו, קיים דבר כזה, זה קל יותר כשזה לא מולי....
הוא צודק הצד הציני הזה, אני חושבת. אבל אני אוהבת לשחק משחק (ואני שונאת משחקים) שבו אני אומרת לעצמי שיכול להיות שהוא לוגי מידי. אנליטי מידי. מתמטי ומחושב מידי. קל לי לעבוד על עצמי שזה נכון, כי אם אני טועה במשהו זה לרוב כי אני שוכחת להכניס לחישוב את הרגש ומתייחסת רק לצד החושב.
במשחק הזה אני עומדת מול המראה עם מברשת השיניים האדומה, הגוף שלי נדרך בציפייה כשהוא מדמיין מה הולך לקרות אחרי שאצא מהשירותים, ואני אומרת לעצמי, ומאמינה בזה, שיום אחד יהיה לי פרדונטקס בבית של שולט.
