מי מאיתנו לא חווה טראומות בילדות? חלקן גדולות יותר מאחרות ולפעמים העדר הטראומות הן טראומה בפני עצמה שמראה שלא היה לך מעניין בילדות. הטראומות שלי, מבלי להכנס לפרטים, הובילו אותי לאסקפיזם בדמות סרטים הוליוודיים, קומיקסים, משחקי מחשב וסדרות מטופשות.
גדלתי על ערכי החירות הצדק וההפי אנדינג - הטובים תמיד מנצחים את הרעים, בני הערובה ניצלים, הגיבור זוכה בבחורה. הבעיה היא שכשאתה רואה את הדברים האלה כל כך הרבה אתה מתחיל להאמין שהחיים הם באמת ככה ואתה מתחיל להרגיש כמו אחת הדמויות.
אני מק׳גיוור המהנדס שמנטרל פצצת אטום עם קונדום משומש, שערת ביצים וקיסם שיניים. אני ג׳יימס בונד שקופץ ממטוס עם חוטיני שהופך למצנח וחוזר להיות החוטיני שמכסה את הנערה כשאני נוחת. אני ת’ור החתיך. אני פרדי קרוגר המפחיד. אני שרלוק הולמס חד האבחנה. אני דקסטר הפסיכופת. אני ג'ק באוור ותנו לי רק 24 שעות להציל את המצב. אני המדולה אובלנגטה של ג׳ק. אני הזיעה הקרה של ג׳ק. אני נוהג בדלוריאן/באטמוביל/KITT שלי.
אני כולם.. ואני אף אחד.