לפעמים אני מדהים את עצמי. ביכולת שלי לקרוא סיטואציות, לקרוא אנשים, למצוא הקשרים בין כל מיני משתנים. ככה המוח האנליטי, ההנדסי, האלגורתמי שלי עובד- תכניס את המשתנה הזה והזה לתוך הפונקציה הזאת תקבל תוצאה - סיכוי סטטיסטי של 42.3% שמשהו יקרה או קרה. כמו מחשב על שמחשב הסתברויות כל הזמן. הרציונל הוא מנת חלקי, ההתנהלות שבי, ההחלטות שאני מקבל...
אז אני שואל את עצמי - איך למען השם, לא עליתי על זה? איך חייתי כל כך הרבה זמן בבועה?
כנראה שזה בגלל שהיה לו מרכיב אחד מרכזי, לא נתתי לעצמי להרגיש!
ועכשיו כאילו אחרי שנים של מחסור, כמו נימפומנית שלא קיבלה זין מלא זמן והיא פתאום מקבלת, גם אני מקבל את זה בהצפה טוטאלית, הסכר נפרץ, כל המעגלים מתחילים להתקצר והפונקציות? אפשר לחשוב שהן הפסיקו לעבוד, אבל לא! למרבה הפלא הן מחזירות תוצאות מדויקות יותר, היו חסרים בהן הרבה משתנים. אבל להבדיל מהניפומנית, אני לא נהנה מהזין הזה (Pun intended) שנקרא רגשות, כי הן כולן על הסקאלה השלילית של הספקטרום.
אז עכשיו אני יושב, עם הTime Stone שלי, ומתחיל לחשב שוב הסתברויות וסיכויים, מריץ אינסוף תרחישים קדימה ואחורה וכל פעם מגיע לאותה מסקנה טראומתית - אנחנו לא מנצחים את זה.
אבל אני לא מחשב, אני בן אדם, ואין לי באמת Time Stone- אם הייתה כזאת הייתי עושה בה שימוש יותר חכם. ולא משנה כמה תרחישים אני יכול להריץ, עדיין נשארו עוד 1849304873 תרחישים להריץ, ואולי באחד מהם, רק באחד, אנחנו מנצחים...