זה אולי הפוסט הרביעי או החמישי במספרו שאני מנסה לכתוב. נדמה לי כי שניים מצאו את עצמם לא גמורים ובטיוטות, ועוד אחד או שניים אבדו לעד. לא שכואב לי עליהם, הרי אני כותבת בשביל לפרוק את הרעש בראש, די משעמם ומלא בשטויות. לא אבדה גדולה. לש"י עגנון היו אבדות גדולות מאלו. קצת אין לי כוח, וזה מבאס. אני רוצה לכתוב, אבל אני לא מצליחה. לא ככה, לפחות. המחברת שלי רואה אור יום מהרגיל לאחרונה, הדפים מתמלאים בתכיפות, הדיו הצבעוני בעטים מתרוקן. אני מדפדפת אחורנית וקצת צוחקת לעצמי, או על עצמי, או אפילו נוזפת בעצמי על טעויות שעשיתי עם אחרים. על טעויות שהם עשו עמי, שלא טרחתי לתקן. אבל חוויה - טובה או רעה שלא למדנו ממנה, היא חוויה מבוזבזת. נכון? אני חושבת שזה נכון. שמעתי את המשפט הזה לפני כמעט שנה ועדיין הוא לא יצא לי מהראש. אני תוהה אם זה באמת משום שהוא השפיע עליי, או בגלל שזו הייתה תקופת סימום (חוקי) מוזרה ששינתה בי הרבה. אני חושבת שזה השילוב. דברים כאלו התחילו להשפיע עליי יותר, אבל התחלתי גם לשלב אותם בחיי בפועל. אני לא חושבת שהייתי יכולה להתמודד עם כל הטעויות שעשיתי אילו לא הייתי משתמשת בהן כדי ללמוד וכך רואה את הצד החיובי. איך הייתי יכולה לסלוח לעצמי על האונס, למשל, אם לא הייתי לומדת דרך החוויה המחרידה הזו שאני חייבת, חייבת חייבת להיות אסרטיבית יותר. וכן, אני יודעת, זו לא אשמתי וכל זה, ועדיין, אם לא הייתי משתמשת בזה לטובתי, היה לי הרבה יותר קשה לישון בלילות.
כשאמרתי לפסיכולוגית שאני בי מוטיבציה, ותיארתי לה את זה, היא הצליחה להשתמש במילה המתאימה את מה שניסיתי לבטא - זה לא חוסר מוטיבציה, אלא התנגדות כלשהי לפרודקטיביות. כי מוטיבציה אפשר למצוא בעזרת שיטות ידועות למדי. הן בעיקר כוללות חוסר התחייבות וחוסר חשיבה - מאוד פשוט. אבל כדי לעשות המון צעדים צריך להתחיל לפחות מאחד, ואם אין חשק לעשות אפילו את אותו צעד קטן ולא מחייב? אז היא קראה לזה התנגדות, וזה הרגיש נכון יותר. והיא אמרה - אולי את מתאבלת על הקשר האחרון שלך? ועצרתי לרגע. שהרי, כבר קיבלתי את סיומו. זה לא היה פשוט, אבל זה קרה בעל כורחי, והבנתי שאני צריכה לקבל את זה. ואני בסדר עכשיו, נדמה לי. דבר אחד מסתיים, דבר אחר מתחיל. ואולי משהו יתחיל באמת, הפעם כמו שצריך, כשהסגר הזה יסתיים, והחיבוק שהובטח לי יגיע. אבל אז אמרתי לה - "את יודעת, בדיוק לפני כמה ימים דיברתי על זה עם מישהו," לא רציתי לומר לה מי זה במישהו הזה, משום מה אני נמנעת מלדבר איתה על מערכות יחסים עד שהן נהיות חלק משמעותי מדי מחיי. "אמרתי לו שעוד לא הורדתי את השרשרת שקיבלתי. לא הורדתי אותה כבר כמה חודשים רצופים, מאז שקיבלתי אותה." קראתי לזה קולר, אין מצב שאני קוראת לזה ככה בפניה. גם ככה מוזר לי לתאר את כל השיט הבדס"מי שאני כן מעיזה לומר לה. והיא שאלה למה. או שהיא לא שאלה, אבל כך או כך עניתי על השאלה הזו - זה מוזר. זה מוזר לי, להוריד פתאום, זה הופך את הכל לממשי פתאום. זה לא קיים שם פתאום, כי גם הקשר לא קיים שם פתאום, ואין משהו, מישהו שמלווה אותי בכל מצב, בכל מקום. אהבתי את הקונספט, וגם את התכשיט עצמו. ואני יודעת, אני יודעת שזה הסתיים. מזמן. אבל עדיין, זה עליי מספיק זמן כדי שיהיה לו מוזר לא להרגיש אותו לצווארי, לראות אותו עליי גם כשאני עירומה לחלוטין. יהיה מוזר להראות את עצמי מול אחרים ללא השרשרת. חלקם יודעים מה היא מסמלת, חלקם לא. ואלה דברים שאני לא רוצה להציף בפני אחרים, לא בשיח ולא במחשבותיהם. אני אראה בעיניים שלהם שהם מבינים או חושבים על זה, ואני לא רוצה שהם יחשבו על זה. זה שלי. זה רק שלי, של העבר שלי. וזה לא שסיפרתי להם מיוזמתי, אז זו לא בעיה שלי. זו קצת כן, אבל תמיד יש לי לפחות חלק באשמה, זה מנמיך ציפיות והנמכת ציפיות זו אסטרטגיה הרסנית שעובדת נפלא.
אז מה מבטא בי כל כך הרבה התנגדות לתפקוד השבוע? הרי זה לא עושה לי טוב למצב הרוח שלי, אני רואה את השינוי בו, ולתפקד זה הרבה יותר כיף. אולי אני צריכה לחזור לעבודה, אולי בקרוב, אבל אני לא בטוחה אם זה יגרום לי להרגיש בעלת משמעות. וכשאני חושבת על זה עכשיו, האם יש משהו שיגרום לי להרגיש בעלת תכלית? כי אמרו לי פעם, בהקשר הבדס"מי, "משתמשים בך, אז יש לך תכלית," אבל זה פשוט לא הרגיש לי ככה מעולם, לא עם האנשים שהייתי איתם, בין אם זה היה בדס"מי או לא. קיים דבר כזה, עבודה שממלאת אותך במשמעות? בוודאי בלונדי, בוודאי שקיימת, מה יש לך. אבל אני לא מצליחה לראות כרגע מצב שבו יש לי תכלית, אני מרגישה משמעות. אני תוהה אם זה חשוב בכלל. אם ללהרגיש משמעות יש משמעות, וללהרגיש תכלית יש תכלית. אירוני.
זו מחשבה מוזרה, ככל שמתעמקים בה יותר. עולות יותר שאלות ותשובות אין. זה מסוכן. אני הרי אדם רוחני, אני לא רואה את הכל בצורה פרקטית ביולוגית פשוטה - נועדתי להתרבות ולשרוד. זה מעניין לי את התחת, נועדתי להרבה דברים שאני לא עושה ואני עושה הרבה דברים שלא נועדו להיעשות בטבע, אז זה לא משנה לי. והתכלית מקבלת משמעות עמוקה יותר, הופכת למדרון חלקלק. מהפעמים הללו שלא צריך לחשוב, צריך לפעול. אחרת מגלים ששום דבר לא שווה כלום, וכלום לא שווה שום דבר, ואין משמעות לכלום, ומה זה משנה אם אני כבר בחיים? מזרון עם מה שיש. לא תמיד חייבים לחשוב. צריך גם לדעת מתי לכבות, ופשוט לעשות. לפעמים זה בסדר לכבות.
