החשק שלי להיפראקטיביות ופרודוקטיביות גדל משמעותית דווקא בלילה. אני רוצה לישון ביום, אני רוצה לעבוד בלילה, כשהכל שקט, כשהזמן נדמה נצחי, איננו. אני זוכרת שהלכתי לישון פעם בחמש אחר הצהריים. שמתי שעון מעורר לאחת בלילה, סידרתי וכתבתי עבודה עד ארבע וחזרתי לישון. הבנתי שאני בחיים לא אוכל לעשות את זה יותר. להפוך את הלילה ליום ואת היום ללילה זה בכל זאת סיוט פסיכולוגי שמפעיל בשעון הביולוגי הגם-ככה-קלוקל שלי אזעקות מרובות. אולי אני מנסה להילחם במוסכמות החברתיות שנחשבות להרגלים בקרב אנשים מצליחים - להתעורר בבוקר, לעבוד באור, לישון כשמחשיך. וכן, נכון, אני מבינה, אבל כמה מדהים זה יהיה לעשות יוגה עכשיו בפארק, עם הטל המצטבר סביב, רחישת חרקים על הדשא ובאוויר, ואף נפש חיה? אני מאמינה שדי מדהים. אפשר גם לעשות את זה בחמש בבוקר, או בארבע, נכון. אבל... לא יודעת. אחר כך אנשים מתחילים לצוץ מכל עבר. הרי גם את הבקרים המוקדמים אהבתי נורא, כשהייתי מתעוררת בחמש, חמש וחצי בבוקר. הייתי מתארגנת, עושה את מה שצריך וחוזרת לישון עד שהייתי צריכה לצאת מהבית. זה היה פתרון נאה למדי, אבל שינה לא סדירה שכזו תהרוג אותי בסופו של דבר.
אני חייבת, חייבת חייבת לישון בצהריים. אני מבינה את זה עכשיו. אני פשוט נרדמת, קורסת, גם אחרי 9-10 שעות שינה. האוכל מתיש אותי, ממש. אני אוכלת ואחרי כן מוצאת את עצמי נאבקת בעיניים שלי, הדורשות להיעצם, בעוד שאני רוצה להמשיך לקרוא את נפלאות מילותיו (המתורגמות) של גרסייה מארקס. ואיכשהו גם כשאני מתאפקת הכי הרבה שאני יכולה, החשכה יורדת והשמש נעלמת, ועמה גם העייפות שלי. מה לא בסדר בי? עניין של הרגל? אולי אני פשוט בן אדם שצריך לישון צהריים, אמרתי היום למישהו. אמא שלי שידלה אותי לנמנם שעה קלה כשראתה אותי עם פרצוף גוסס, מכורבלת במיטה ומתאפקת לא להירדם, כיוון שלא הייתה לי האנרגיה לקום ולעשות עם עצמי משהו. ותמיד אחרי שינה שכזו אני מתעוררת וקמה לנקות, ללמוד, לקרוא, לעשות משהו עם החיים - ודאי, הרי כעת יש לי די כוח וערנות לפעול. ומילא אם הייתי גרה לבד, אבל יש לי את הזמן לעצמי רק בשעות הלילה כשכל השפויים ישנים בנחת. בקרים לבד הם מדהימים. אור השמש מהחלון ושקט, שקט, שקט. כמה שקט. אבל זה עדיין שקט שונה מהלילה, לאו דווקא לרעה. לכל אחד הקסם שלו. אני אוהבת את השמש והן את הירח. את הכוכבים לא רואים תחת תאורת העיר בכל מקרה. ודי חבל, שכן אני זוכרת את הפעם ההיא במצפה רמון כשעצרנו בחור חשוך באמצע הכביש, כלום לימיני ושום דבר לשמאלי, לאורך קילומטרים. וכאשר הרמתי את מבטי, נגלו אליי אלפי כוכבים, אפילו שביל החלב בכבודו ובעצמו. הכל היה זרוע כוכבים, כחול אשר על שפת הים, כפי שאומרים.
זה מזכיר לי את השאיפה שלי לעשות קמפינג, עדיפות להרי אילת, מתישהו השנה, ואת החשש שלא אעשה זאת, או לא יהיה עם מי, או איך. לא לבד, זין על זה. מעניין איך זה יהיה לעשות סקס סביב ההרים הנמתחים מעלה ומעלה ולצדדים, תחת כיפת שמיים עמוסת כוכבים. גוף אל גוף, מתחממים יחד מפני קור המדבר.
לפחות אין לי אינסומניה כמו לפני מספר חודשים. אכזרי ביותר - הלאות הבלתי נגמרת ולעומתה חוסר היכולת להירדם. אתה רוצה להתעלף ולא מצליח. השינה העמוקה מסרבת להגיע. גם לא השינה הלא עמוקה, בעצם. זה עינוי. לשכב במיטה בייאוש עד חמש לפנות בוקר, במשך שש שעות, וגם ביום לא להצליח לישון הרבה או כמו שצריך. לשכב ולעצום עיניים שעות על גבי שעות ולא להגיע לתוצאה כלל. ה"מנוחה" הזו הייתה רק מעייפת יותר.
אבל אין. נגמר. נותרו רק חלומות הזויים מהתחת שאת חלקם אני זוכרת ואת חלקם לא. בחלקם אני נזכרת במהלך הימים שאחרי, במעומעם או מדוייק. רובם לא נעימים במיוחד. וחסר לי חיבוק קטן. או נשיקת לילה טוב. אני זונת תשומת לב, ואני חושבת שלא קיבלתי או הרגשתי בנוח לקבל תשומת לב כבר יותר מדי זמן בשביל זונת תשומי עם תעודות. High maintenance כבר אמרתי? אם הייתי צריכה להגדיר את עצמי, אז צמד המילים המתיש הזה היה משרת אותי כהלכה. אך בינתיים הימים מרגישים חסרי תכלית בצורה כואבת מהרגיל. כל יום הוא אתגר בו צריך לחכות עד שיעבור ויגיע היום הבא - שגם הוא אתגר כזה, ואיכשהו בכל זה אני מרגישה לבד. זה מתסכל. מה אני עושה, לעזאזל?
הולכת לישון, כנראה. זו התחלה טובה. בכל זאת צריך שיגיע היום הבא. הבוקר. הלילה הנפלא ועמו ההשראה לנגן ולמדוט ולסדר.