בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

כרוניקה של מוות ידוע מראש

הגיגים אוויליים והתיימרות פתטית לעומק רדוד ומאוס. הכול עבודה בעיניים; את האמת יש לקחת בערבון מוגבל.
לפני שנתיים. 18 באוקטובר 2021 בשעה 19:45

כבר חודשים ארוכים שלא ניגנתי. כלומר, עד היום. יש איזה שיר שהמנגינה שלו לא יוצאת לי מהראש כבר שבועיים והצורך לנסות להפיק אותה בעצמי גבר על החרדה שבטח שכחתי הכל (מה שלא נכון בכל מקרה). הלכתי לאיבוד במילים חסרות ההיגיון, אבל כל כך הרבה שינויי עוצמות ומינורים, אני אוהבת, דגדג לי באצבעות. בקטן, על מיתרים, אולי על קלידים בהמשך אם לא ימאס לי עד אז לשמוע את זה בראש בלי הפסקה. 

התחיל להתקרר, בשמיים ובחיי, והדיסוציאציה התעוררה מתרדמת הקיץ שלה כך שהכל מרגיש מוזר. זו עוד תקופה מבלבלת, כזו שאביט עליה בעתיד ואתהה איך הרגישה, וכיצד התמודדתי. החודש הזה בשנה שאני מרגישה הכי נחותה, הכי קטנה, הכי גרועה, הכי סתומה, הכי רעה, הכי לא צריכה להתקיים ביותר מדי רגעים ביום. כל מילה היא טעות וכל תחושה אסורה, כל קשר מרגיש כאילו מתפרק גם אם בפועל עדיין קיים וחזק וטוב. 

לראשונה מזה שנים שכתבתי לעצמי בלבד, בלי הרצון לשתף ולפרסם ברבים. קנאית לדעות הכי מביכות, למחשבות הכי מפחידות, לרצונות ולתחושות שמשתנים כל יום וחולפים בין הקטבים. אני חושבת ששם זה הכי אמיתי. אין לי תדמית לשמר ואין אנשים להזהר מהם, כל הדף הוא מקום לטעות אחת גדולה שאף אחד לא ידע עליה. בלי חרטות. נגעתי ארץ. 

לא נראה לי שאני מיואשת. זה לא שאיבדתי תקווה, אני פשוט לא בטוחה מה זה אומר. אבל זה לא שויתרתי. אני מפחדת להישאר לבד. אמנם הצורך שלי בלבד לפעמים גובר על כבוד בסיסי כלפי כל אדם אחר, אבל יותר קשה מזה זה להרגיש שאני מתפוצצת מלהכיל את עצמי בעצמי בלי משהו להישען עליו. זה פחד אגואיסטי להחריד - אני לא רוצה להישאר לבד כי... כי מי רוצה להיות לבד? אבל לבד לבד, לבד באמת? לבד כזה של לחזור הביתה ולהיות עם עצמך לחלוטין, גם לא עם שיחת טלפון או הודעה או מחשבה הדדית. בלי כל אלו. מעניין כמה זמן אני יכולה להחזיק. יום אחד אעשה ספירה ואהפוך את זה למסורת שנתית בה אנסה לשבור את השיא הקודם. 

תקופת הלאות הזו בשנה, אתם יודעים.

לפני שנתיים. 26 בספטמבר 2021 בשעה 15:45

הגעתי למקום הזה ביחסים עם הפסיכולוגית שאני מדברת איתה על דברים שלא העליתי בפני אף אחד מעולם. בתור אדם שמרגיש צורך לשתף כדי להקל על המחשבות שלי (ולכן גם הבלוגים, היומנים והשיחות מלב אל לב בשעות הקטנות של הלילה), אין הרבה כאלו. רק אלו שאני ממש מתביישת בהם, או ממש מפחדת מהם, או ממש ממש לא מוצאת את הכוח להסביר את עצמי לאף אחד, אפילו לא לעצמי. וזה לא שאני מעלה דברים ביוזמתי. כלומר, אני כן, פשוט לא את הדברים שקבורים עמוק באמת. היא מעלה אותם בעצמה, ספק קוראת אותי ספק זה פשוט מתבקש. או שפתאום נהייתי ממש ממש טובה בלרמוז דברים. לא נראה לי. 

בכל מקרה, היא פשוט שואלת בעצמה. מעלה את הדברים הקשים באמת. נדמה לי שבכיתי מולה פעם אחת בלבד, בפגישה הראשונה או השנייה שלנו. מאז אולי עלו בי דמעות פעם או פעמיים, אבל זה לא התגלגל משם, תרתי משמע. אז אני אפילו לא בוכה, גם לא בדברים הקשים באמת, גם לא כשאני מתביישת או מפחדת. בכנות, בחדר-מרתף שלה אני לא מתביישת ולא מפחדת. אני רק מדברת וסקרנית ופתוחה לנקודת המבט שלה. אני חושבת שאני גם במקום הזה, נו, ביחסים איתה, שאני אמנם עדיין לוקחת דברים שנאמרים בערבון מוגבל, כי בכל זאת אני מדברת גם על עולמות שפחות מוכרים לה, אבל אני גם מוכנה להקשיב, ומפנימה, ומסכימה. תמיד הייתי מוכנה להקשיב, אבל לעיתים רחוקות להסכים או להאמין. למען האמת כשאני לא מסכימה איתה אני אפילו מעלה את זה בפניה.

דיברתי איתה על התסכול והדברים שחסרים שלי שם בקשר ההוא, וזה היה חדש לי, לדבר על זה עם מישהו סוף סוף. ואני עדיין מרגישה אשמה לגבי כל אותם דברים, אבל פחות. דיברתי איתה על הסטירה הכי משפילה שקיבלתי בחיים, זו שעדיין מעבירה בי צמרמורת של חוסר נעימה בכל הגוף. העליתי בפניה את חוסר האמון שטמון בי כשאני עומדת מול כל אדם שהוא, וגם את האשמה שהוא מוביל אליה, ואת הבלבול והתהייה אם להאמין למנגנוני ההגנה שלי או להתנגד להם לחלוטין, ומתי לעשות מה. דיברתי איתה על אפיזודות של בדידות איומה שפוקדת אותי מחד גיסא, ומאידך גיסא על הצורך הזה להתרחק מהכל ומכולם - ושלפעמים זה קורה במקביל, ורק הופך את הכל לקשה יותר. אמרתי לה שאני תוהה לפעמים איך, מי, למה, רואים בילדה בת 13 אובייקט מיני. אז, כשראיתי את החדשות על המורה ההוא שיתפתי אותה בתחושות כשלא הרגשתי בנוח לשתף אף אחד אחר. זה מעסיק אותי הרבה, כל הרגשות המעורבים שהנושא הזה מוציא ממני. אני לא יכולה לדבר על זה כל הזמן עם הקרובים אליי.

קיבלתי ממנה את הגושפנקה שהייתי צריכה עבור התחושות שלי. מנגד, התחלתי לתהות על קנקנן של כמה תוויות שהדביקו לי פסיכיאטרים.

לא יודעת, איתה אני עדיין מאוד מבולבלת, מתוסכלת, כואבת, לפעמים אפילו יותר מהרגיל, כשכל הרפש מהעבר צף למעלה; אבל אני גם מרשה לעצמי להיות אופטימית. זה די חדש. אופטימיות ברוטב ייאוש כזה. 

לפני שנתיים. 14 באוגוסט 2021 בשעה 22:03

דיסקליימר - ולידציה ונתינת לגיטימציה אינן היינו הך, וניתן לממש את האחד מבלי לקיים את השני. אנחנו יכולים להבין מאיפה מעשים ורגשות נובעים מבלי להסכים שזה הדבר ה"נכון" או היעיל לסיטואציה. 

 

לפעמים אני זקוקה נואשות למישהו שיגיד לי שלקיום שלי יש תוקף. זה שאני צריכה את אישורם של אחרים זו בעיה בפני עצמה, אבל בעידן הטכנולוגי שלנו, בו אנחנו נוטים לחשוף את עצמנו בריש גלי, זה לא כל כך מופרך. אני לא צריכה לגיטימציה למעשים או לאי העשייה שלי, גם אם אני רוצה אותה, אבל אני מאמינה גדולה בתיקוף. אני לא מסתירה את העובדה שזה דבר שהיה חסר לי רוב החיים, תחילה בצורה לא מודעת ובהמשך במודעות מלאה לקונספט ולחסרונו בחיי. 

אם את קוראת את זה ומזדהה, בין אם זה משהו שחסר לך כרגע בסיטואציה ספציפית, ובין אם חווית את רוב חייך בסביבה נטולת יכולות ולידציה - אני רוצה להבהיר לך שאת תקפה - כולך. המחשבות, הרגשות, הרצונות, הדחפים, הקשיים, המעשים - לכולם יש בסיס, לכולם יש ערך מסויים בתת מודע, גם אם בפועל הם מזיקים. ההיגיון אומר שלא היית חווה מחשבות הממלאות אותך באשמה, או רגשות שלא נעימים לך, אם היית יכולה לשלוט בזה. לכל רגש יש תפקיד, גם אם הוא לא משרת נכונה את הסיטואציה - הוא כנראה מופיע מניסיון עבר כואב, הוא כנראה מעורר בך דחפים שהיית צריכה באירוע קשה יותר ולא היו שם. 

חייתי את החיים שלי עם כל כך הרבה אשמה וסלידה על כל דבר ומכל דבר שחוויתי או הרגשתי או עשיתי או רציתי. אבל חלקם מוצדקים, וחלקם לא, ומה שבטוח זה שלכולם יש תוקף - בסיס וערך העומדים מאחוריהם. אני עדיין שוכחת את זה לפעמים, אבל הידיעה הזו שם, מחכה שאזכר בה, אעזר בה.

אז זו תזכורת קטנה לכולנו שאנחנו לא שולטים ברגשות ובדחפים שצצים, אנחנו לא יכולים לחסום מחשבות מהראש אלא רק לתת להן לזרום הלאה אחרי שהן הופיעו.  אנחנו שולטים רק במעשים שלנו, וגם אותם - הפלא ופלא - אנחנו יכולים לתקף. וכמו שחברה כתבה לי לפני מספר שבועות - You are valid. באמת.

לפני שנתיים. 18 ביולי 2021 בשעה 17:10

לאחרונה תוקפים אותי רגשות בלבול, ריקנות או עצבות, כאילו מישהו ניפח ואז הוציא את האוויר ולא נותר כלום. אחר כך משהו מוסיף לתוכי אוויר מחדש ואני שבה לנסות להבין את פשר התנודות במצב הרוח. יש הרבה תחושת בדידות, את זה כבר זיהיתי; נותרתי עם החידה של מקורות כל אותם רגשות ומדוע קורות התנודות מלכתחילה, בצורה כל כך קיצונית ותכופה. 

יוצא לי לכתוב ולשמור בטיוטות הרבה. ספק כי אין הרבה מה לומר והמילים נקטעות באמצע, ספק כי יש לא מעט מה לומר וזה מרגיש לא נכון לספר את כל הדברים הללו בריש גלי. 

עד אז, בליל מחשבות תמוה.

לפני שנתיים. 22 באפריל 2021 בשעה 13:26

אני לא יודעת איך להכיל אותה לפעמים, עם כל הדרמות והרגשות הקיצוניים מהסיטואציות המתונות ביותר. אני מנסה לתקף אותה ויד ביד להראות לה שעוצמת הרגשות שלה לא תואמת את המצב וגורמת לה לבלבול וסבל; אבל איך אוכל להגיד דבר כזה בזמן שבכי היסטרי נשמע בצד השני של הקו? כשאמרתי לה ללכת להתאבחן היא אמרה שזה לא זמן מתאים לומר דבר כזה עכשיו, ואני תהיתי אם בכלל יש זמן מתאים להפיל הגדרות פוטנציאליות עליה ולהציע לה לבדוק את זה עם איש מקצוע. זה אף פעם לא זמן מתאים, בטח שלא בשבילה.

נשמע לי קשה לחיות ככה, כשהכל דרמטי. כלומר, זה מצחיק שאני אומרת את זה, אני שנוטה לשכך רגשות ולהיכנס למצבים דיסוציאטיביים נטולי תחושות, אבל האפס-אנד-דאונז שלה מפחידים, ככל הנראה, גם את הסביבה, שאולי מודעת אליהם יותר ממנה. ובמה המילים שלי עוזרות, אם היא תזדקק להן גם ביום למחרת? אני לא מלמדת אותה לדוג אבל זה גם לא תפקידי. אני רוצה לנער אותה אבל הנסיונות העדינים נחלו כישלון, וגם אם היא תגיד שהיא יודעת, שהיא צריכה, היא לא תעשה דבר. 

לא מזמן ההורים סיפרו לי שחבר שלהם ניסה להתאבד. שהוא היה אלכוהוליסט במשך שנים, שהוא היה בדיכאון עמוק והזריק תרופות שגנב, שהוא פוטר מהעבודה. אחרי ההלם שחשתי, שכן זה מוזר לגלות אישיות אחרת לחלוטין ממה שאתה מכיר במשך שנים, הרגשתי קצת רע שהוא נשאר פה וממשיך לסבול. חששתי בשבילו שלא יהיה במצב להירפא אך גם לא יהיה במצב ליטול את גורלו בידיו. מובן שמיד אחרי כן הרגשתי נוראי על המחשבות הללו, אבל הן הראשונות שעלו בי. תקווה לחוסר סבל, בדרך כזו או אחרת. אני לא בטוחה אם חיים כאלה עדיפים או שמא היעדרם מתעלה עליהם עצמם.

כך או כך, אמרתי לאמא שהוא יצטרך לצאת מזה. אדם שסובל כל כך ולא רואה את עצמו ממשיך לחיות באופן הזה לשארית חייו עומד בפני פרשת דרכים - האחת היא לא לחיות, והשנייה היא לשפר את איכות החיים. אם נלקחה ממנו ההזדמנות לא לחיות אז הפתרון יגיע. הוא לא יגיע על מגש של כסף, אבל יגיע, בתור זיק של מוטיבציה ייאושית שכזו, של אני לא יכול יותר, אני חייב לפתור את החרא הזה. הוא יצוץ מתישהו, איכשהו, מבלי שנהיה חייבים לשבור את הראש לחלוטין לריק. 

היא הסכימה איתי. ואני מקווה שגם גורלה של הדרמטית יסכים. אני מקווה שהיא תבין שחייה יכולים להיות ראויים לחיותם, שיש דרך נוספת בה אשכרה נהנים מהחיים, או לכל הפחות לא סובלים מהם. אני מקווה שיגיע הרגע בו יגיעו מים עד נפש, או קש אחרון ישבור את גבה, ואולי היא תגיע לתהום של ייאוש קיומי ללא החשק ליטול את חייה ותיאלץ לטפל בעצמה. יש לה כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה פוטנציאל, והיא בהחלט לא צריכה אותי כדי להגיע לכל המסקנות הללו. 

 

לפני שנתיים. 4 באפריל 2021 בשעה 16:27

בשבוע האחרון אופפת אותי מרה שחורה, חמוצה וחונקת, שאינני מצליחה לשחרר ממנה או לזהות את מקורה. השגרה אמנם השתבשה מעט עקב החג, ויצא לי לחוות מספר חוויות מתסכלות, אולם אין הן מספיקות, לדעתי, בשביל לרוקן אותי מתחושותיי הסטנדרטיות ולמלאי מחדש במשהו אחר, רע משמעותית מהמשהו הקודם – או שכן? אני מבולבלת ותוהה על הגורם שהביא לרגישות המטרימה, אותה רגישות שגורמת לי להיפגע בנקל ולחוות את הדברים הקטנים כגדולים. הצורך בחברת אדם מתעתע גם הוא – אני מרגישה בדידות מייאשת מחד גיסא, ומאידך דוחה כל קלסתר מוכר או פלוני זר שהשיחה עמו משמימה – ורובן אכן כאלה.

אותו בלבול גורם לי לפקפק בעצמי, ובעיקר לא לרצות להעלות את כל הנושאים בפני אחרים שאכפת להם. מאין להתחיל אם אין לי שמץ של מושג מהו הגורם העיקר לכל האיוולות הללו? לפרט על הכול, או רק על מה שמרגיש משמעותי? הרי כבר אמרתי – שום דבר לא מרגיש משמעותי מספיק. בכל זאת אני כאן ולא כיף לי, התחושה הזו לא טובה לי, היא לא טובה לאף אחד אף פעם.

אני יודעת שלהתמקד בבלבול ולטעון דברים כמו "זה לא אמור להיות כך" או "למה אני מרגישה – או לא מרגישה – כפי שאני מרגישה" זה לא הדבר הנכון לעשות. הרי בודהה וגם מרשה לינהן אמרו שחוסר הקבלה של מצב נתון מוסיף סבל לכאב הקיים, ועל שניהם אני סומכת מספיק כדי להאמין בזה. הם רק לא נתנו פתרון קסם להגעה לקבלה רדיקלית ככל הניתן. התחושה שמשהו איננו תקין ולא אמור להיות קיים, לא בסדר גודל או ממשיות כאלו, לא נותנת לי מנוח. כלומר, שום דבר לא נותן לי מנוח, הרי הזכרתי רגישות מטרימה קודם לכן.

אמש נרדמתי לפני ארבע לפנות בוקר, שזה לא רע בשביל השבוע האחרון, ובכל זאת זה לא מספיק. כרגיל – לקח יותר מדי זמן להירדם. התיאבון שסטטוס הקוו שלו הוא להיות על אפס נמצא לאחרונה רחוק על ציר המספרים השליליים. המערכת החיסונית עובדת קשה על מנת להגן עליי מפניי אבקני האביב ואבק של מצעים הדורשים כביסה. אני לא יודעת איך להסביר לגוף שלי שאף אחד מאלו לא מהווה סיכון עבורי. כנראה שזה בכלל לא אפשרי. עד שתעבור העצלות, או אתגבר על חוסר הרצון להזליף טיפות לכל מני חורים על הפנים, או שתמצא תרופת פלא – אמשיך לנשום מהפה בלילה ו... לא יודעת, אבדה לי הפואנטה. 

סיימתי, סוף כל סוף ואחרי הפסקת חזרה לתפקוד החלקי שהייתי בו לפני שהמלטונין שלקחתי החליט להתעורר לפעולה במהלך הימים במקום הלילות, את הפרק על פוסט טראומה בקרב העוברים התעללות בילדות. בחלק האחרון המדבר על השפעת ההתעללות על החיים הבוגרים, נדמה לי שהתחלתי למרקר מתוך הזדהות מאשר ריתוק מהעובדות הפסיכולוגיות. וזה גרם לי לתהות, באמת, מי לעזאזל פגע בי בילדות? מתי חוויתי נטישה או בגידה או פגיעה לפני נעוריו? חוויית הנטישה המשמעותית שאני זוכרת הייתה בגיל 14, אז גם התחילו אינספור פגיעות מיניות וניצול מיני בלתי פוסק. בתמימות גמורה אני תוהה לעצמי האם חוויות מגיל הנעורים יכולות להשפיע באותה המידה על הפרט כפי שמשפיעות עליו חוויות ילדות. ודאי, ודאי שכן. מתי אעצב את האופי והמיומנויות הדרושות לחיים אם לא בגיל הנעורים? 

המחשבה על כך שצדקה, כרגיל (וגם הרגישות המטרימה, שהרי עודנה נוכחת), קצת מעוררת בי רצון לבכות. ועכשיו כשזיהינו יחדיו את הבעיה, עוד בעיה, איך פותרים אותה? לאן ניגשים ומאיפה מתחילים? שאלות גדולות של אנשים קטנים, אני מניחה, והתשובה איננה חד משמעית.

כמובן, אם זה היה כל כך פשוט זה לא היה כיף, נכון? 

לפני שנתיים. 2 באפריל 2021 בשעה 14:51

התכווצתי על הספסל בתחנת האוטובוס. הברכיים קרובות לחזה והאצבעות קפואות, אבל היה לי נעים להרגיש ולא להרגיש אותן באותה עת. נזכרתי איך היא הייתה מחזיקה את ידיי בחורף ומתלוננת שאני תמיד צוננת, היא הייתה משפשפת את כפות ידיה בשלי עד שהיו שבות לצבען המקורי, אמנם בהיר מאוד, אך לא לבן לחלוטין, ובטח שלא אדום מקור. ימי שישי אחר הצהריים בעיר הזו, מלאת השמרנים, תמיד שקטים ושלווים מהרגיל, מזכירים מעט את ערב יום כיפור. הכבישים ריקים ואני חוצה אותם כאוות נפשי, נזהרת רק מהאוטובוסים ששירותיהם פסקו זה עתה. קר פה, והרוח איננה סלחנית, אבל הגשם היה כה עדין הפעם שאפילו ניתן לומר כי נעם לי, באמת נעם לי לעמוד תחתיו ולהרגיש טיפות זעירות ביותר נוחתות עליי ברוך. והשמש שזרחה איתנה בשמיים על אף מזג האוויר הסגרירי הפכה את היום החורפי הזה לקסום מהרגיל. 

שלחתי לה הודעה - "צריך לצאת להשתכר". תהיתי עם מי אוכל לצאת והיא הראשונה שעלתה בראשי. כמובן, איתה השתכרתי לראשונה, איתה השתכרתי הכי הרבה. היינו מסתובבות עד לפנות בוקר וחוזרות אליי או אליה, ספק כדי להמשיך להשתכר, ספק לישון מכורבלות. ולמרות גובהה הנמוך משלי היא הייתה מתעקשת להיות הכפית הגדולה. שלשום תהיתי לעצמי שאם אמצא את עצמי מחפשת חתן, אולי עוד עשר או חמש עשרה שנה, אם ארגיש פרץ קונסרבטיביות יוצא ממני, אלך לשידוכים של החרדים ואסתדר משם. תמיד יש את השבור שרק מחפש הזדמנות להתרחק מהדת והבית. אבל נזכרתי, פתאום, שעשינו את ההבטחה הזו אחת לשנייה לפני שלוש שנים שנתחתן בגיל 31 אם לא נמצא בן או בת זוג מתאימים. היא מסורתית ממני באופן מובהק, היא רוצה להתחתן, להביא ילד, לחיות חיים נורמטיביים למדי. מרגיש מוזר לשאוף גבוה בגיל כל כך צעיר, אבל הנני שואפת גבוה, אולי לא בחיי המשפחה אבל בחיי הקריירה.

אני תוהה אם אני אינטרוברטית או אקסטרוברטית. אני מאמינה שהתהייה הזו תשעשע אחרים - בכל זאת, מבחוץ אני אדם שקט, מתבודד, אני מעדיפה לשבת בבית ומגיעה למפגשי חברים פעם בכמה שנים. אבל עוד לא הבנתי עד הסוף האם אני מקבלת אנרגיה מהיותי לבד או היותי בחברת אדם. אני זוכרת שאמרתי לו פעם אחת שאני רוצה לנוח בסופ"ש, לצבור כוחות, והוא היה מבולבל ושאל אם אני לא נחה אצלו. גם אני הייתי מבולבלת. מנגד, שבוע בלי שגרה ועבודה ואני מרגישה קצת דפוקה מהרגיל. קשה לתפקד בצהריים אם אינני חוזרת מהעבודה - עם משרד, עם אנשים, עם תעסוקה ותחושת פרודוקטיביות. יותר מדי זמן בבית ואני מאבדת את האנרגיה לפעול ולעשות. אבל שוב, אולי זו השגרה. אני מתגעגעת לטריפ של שכרות בדאנס ברים, ומנגד מבועתת מהרעיון של כל כך הרבה בני אדם במקום אחד. הקורונה באמת דפקה את היכולת שלי להיות בקרבת המון. הרחובות והתחבורה הריקים מאדם היו נעימים לי במיוחד. פתאום אם רוב המושבים תפוסים באוטובוס זה קשה לי. אם צריך להידחף בין בני אדם ברחוב או בקניון אני מרגישה צורך להתכנס אל תוך עצמי ולהיעלם לרגע אל השקט. אולי אני בכל זאת אינטרוברטית. רק צריכה קצת שגרה שמיישרת אותי בחיים. 

גיליתי שאני יודעת גם לכעוס. שאני עושה את זה הרבה. לא החוצה, בעיקר פנימה, גם אם מופנה כלפיי אחרים. אני לוקחת את הדחפים שמופיעים עם הרגש הזה ובולעת אותם, מעמידה פנים שהם אינם. כמובן, הכעס מומר לאשמה כמעט ברגע, אבל עדיין אפשר לזהות את הרגש המקורי שעומד מאחורי האשמה הנלווית אליי בכל סיטואציה. אני מרתקת את עצמי. נדמה לי שגם את העו"סית. רגשות זה דבר פשוט יותר משחשבתי, אך באותה עת מסובכים הרבה יותר. אבל זה כיף, זה מעניין, אני אוהבת את זה. במיוחד אני אוהבת לתת לגיטימציה לכל אותן תחושות שלא מקבלות אותה. לקנאה, לכעס, לעצב. רגשות בסיסיים שמהווים תפקיד משמעותי בהיותינו חלק מחברה. אני תוהה איך הגענו מההישרדות הבסיסית הזו אל ביטול כל דבר שאינו חיובי בצורה ישירה ופשוטה להבנה. 

הקור הזה עשה לי חשק להתכרבל במיטה ולקרוא ספר. וזה בדיוק מה שאלך לעשות.

לפני 3 שנים. 4 בפברואר 2021 בשעה 14:30

מלבד זה שמחר יהיה יום טוב יותר. 

והדראליזציה תעבור כמו שהיא עוברת תמיד. 

ונכון שחסר משהו בנוסף לגלידה והשמיכה ואיזה פודקאסט או סרט או סדרה על פשע אמיתי, אבל עובדים עם מה שיש. 

ואם לא היה גשם לא היו חיים. 

וואלה, הנקודה האחרונה די מנחמת. 

לפני 3 שנים. 13 בינואר 2021 בשעה 21:47

לפני שבוע בדיוק נעמדתי מול המראה, עירומה לחלוטין, והנחתי לעיניים לשוטט על הבבואה הצנומה שנגלתה לפניי. סובבתי אותה, כדי לא לפספס אף שקע ואף בליטה. התחלתי מהכתפיים התפוסות ורפרפתי על פני עצמות הבריח הבולטות, מעוגלות בקצותיהן הפנימיות. עברתי אל עצם החזה, שנכחה יותר מהרגיל. החלקתי את אצבעותיי על הצלעות בשני צדי הגוף, כאילו היו סורגי שער של פארק ציבורי אירופאי. כבר זמן מה הן לא בלטו כך, כמו עכשיו. ועצם האגן, גם היא נראתה לעין, גרמה לבטן התחתונה להיראות כאילו היא שוקעת מעט פנימה. בחזה לא היה לי מה לאבד מלכתחילה, והישבן איכשהו נותר עגול. אבל השתלדתי מעט, יותר מהרגיל. המותניים שוקעות פנימה והמרפקים תופסים את אותם הרווחים שהידיים לא מצליחות למלא.  

התמלאתי בצורך למשש את הצלעות עוד כמה דקות, וגם ביום למחרת הגנבתי נגיעות לחזה התחתון ומפתח הלב בזמן העבודה. אני לא בטוחה אם הייתי מזועזעת, או שמא מרותקת, כפי שאני מוקסמת בעל כורחי מזוועות למניהן שאני נתקלת בהן, בתמונות או ספרים או סרטים, סקרנות הרסנית ומזוכיסטית שכזו שרוצה לגלות את גבול האכזריות האנושית. אני מאוננת על דם ועבדות והתעללות מנטאלית, ופותחת את בקרי הסופ"ש בפודקאסטים על תסמונת מינכהאוזן וכתות של פדופילים, או סתם סוטי מין, או פשוט פסיכופתים כריזמתיים ומשועממים. אני מחפשת תמונות כשאני קוראת ספרי שואה כדי לחיות עם הדמויות את אותן חוויות וכשקראתי את ג'וני שב משדה הקרב לא הצלחתי להירדם כשהראש שלי מלא במחשבות של איך זה מרגיש להיות כלוא בתוך גוף חסר גפיים ופנים. לעיתים המוח מענה אותי יותר מהסטיות שלי. 

לחצתי על שני קצותיה הבולטים של עצם האגן והתמלאתי אשמה. בעיקר כלפי הסביבה הדואגת, ה"הרזית מאוד" ששמעתי כבר לפחות שלוש פעמים. גם כלפי עצמי. כיצד אוכל להגשים את המטרות שלי אם אין לי אנרגיה למינימום התפקוד הדרוש? כיצד אחיה את חיי אם אני רק רוצה לישון, כל יום כל היום, מוסיפה עייפות על בעיות השינה הקיימות גם ככה. רוב הרגשות שלי מתבטאים בסוף בתחושת אשמה. על מה אני מנסה להגן? מי לימד אותי להקיף את עצמי באצבעות מאשימות מכל כיוון? אמרתי לה שאני לא חושבת שאני מרגישה הרבה עצב. אני מרגישה אשמה, תסכול, ייאוש, דיכאון, אדישות. אבל לא עצב. אני כן מרגישה עצב. אבל אף אחד לא אוהב להרגיש עצב, אנחנו כאובים על אבדן של דבר מה או ציפייה כלשהי וזה כואב, כשמשהו לא בשליטתנו. ובזמן שאנחנו מדברות על זה כל מה שעבר לי בראש זה שאולי בדס"מ בצורתו המנטאלית קורץ לי כל כך כיוון ששם אני יכולה לאבד את השליטה ולהרגיש חופשייה סוף סוף. ואולי האשמה הזו זה כל עול האחריות שאני חושבת שאני נושאת על כתפיי, ולא מצליחה להרפות ממנו ולראות שהאדמה לא קורסת תחתיי. 

אני זוכרת את כפות הרגליים הקרירות שלו נחות על גבי העירום בזמן שהם נחים על הספה וצופים בגותהאם. התקפלתי ל"תנוחת הילד," כשמה בעולם היוגה, ולא ידעתי איך להחזיק את הלב שלי מלהתפוצץ מתחושת כל הטוב שהתפשטה בגופי. נזכרתי באותו גבול שקבעתי ביני לבין עצמי וזרקתי אותו לעזאזל, חציתי אותו בלי בושה ובאמת נותרתי נטולת בושה. נטולת אישיות. נטולת אחריות, אשמה, כעס, עצב. ההוויה שלי הייתה שם. ההוויה שלי אף פעם לא "שם" (המוח מענה אותי יותר מהסטיות שלי, זוכרת?). ועם הידיעה שזה לא יוריד ממני, שלא ישתמשו ויזרקו, שאכפת, הרפיתי, והיה לו נוח, והיה לי טוב. ואולי אז, חודשים אחר כך, בקשר אחר, כשפלג גופי העליון היה על המיטה, והוא שאל באיזה חור אני רוצה אותו, וידעתי שאני לא באמת צריכה לבחור כי הוא זה שבוחר בשבילי, ולא הייתי צריכה להתחיל להכין טבלאות של בעד ונגד בראש שלי ולהתעכב על כל מילה שיוצאת לי מהפה, ועול ההחלטה לא היה עליי. ואולי בקשר אחר, אז, כשחטפתי את הקיין הענק שלו על התחת שלי וכבר הפעם הראשונה הייתה אחת יותר מדי, ואין מצב, אין מצב בעולם שאני עוברת עוד 19 כאלה, גם לא עוד 14, גם לא עוד 9. גם לא עוד אחת. והוא השאיר אותי שם לחכות והרגשתי רע, כל כך כל כך רע, ולא ידעתי אם אני כועסת יותר עליו או על עצמי אבל נזלתי בכל זאת כמו שלא נזלתי בחיים שלי, טפטפתי על היריכיים, ופנים הברכיים, ואולי מעט על הרצפה, ולא הבנתי איך זה שאני מטפטפת יותר ממה שאני בוכה. אולי אז, יומיים אחר כך, הרגשתי משוחררת יותר. ואז כשאמרתי לו שאני מרגישה חרא, וראיתי סרט שגרם לי להרגיש חרא אף יותר, והוא נסע כדי לשתות איתי קפה ולהכות אותי עד דמעות בזמן שנאמרות מילים שנחרטו לי במוח, תפסיקי להציל אחרים מפנייך. רק אז, כשהוא אמר את זה, התחלתי לבכות. האמת כואבת יותר מכל מהלומה. אפילו של קיין. אולי זו הסיבה לכך שכל דבר שיוצא לי מן התת מודע אל המודע סוחט לי את העיניים.

זכרונות טובים כאלו מהעבר מנחמים אותי בזמן שאני מנסה לא לטבוע בזכרונות עבר רעים, או טראומתיים, אם בכלל יש הבדל. העברתי את האמה על פני עצמות הבריח, מהכתפיים עד לשקע בגרון, ותהיתי מה השתנה באותה שנה וחצי. ברחתי מהגוף שלי כמו מאש. התפשטתי אך ורק כשגבי אל המראה. שנאתי להביט מטה אל הרגליים במקלחת. לא אהבתי את התחושה של הידיים נוגעות בצדי החזה, לא אהבתי להרגיש בנוכחותם של בתי השחי, או במגע בין ירך אחת לשנייה. ועכשיו אני נעמדת ובוהה בעצמי מספר דקות לפני מקלחת. ועכשיו אני מצלמת בעיקר בשבילי. ועכשיו, וגם כשאני בתקופה טובה יותר של כמה קילו יותר, אני לובשת צמוד, או חשוף, ואני נהנית מזה, אני נהנית להשתעשע עם שילובים משונים וצבעים בולטים, כי הם אלו שהולמים אותי. ועכשיו, כשאני מפספסת ארוחה, במקום לשמוח לאיד לרעתי, אני בוחרת לאכול את עצמי על זה. למלא איזשהו חור, אם לא פיזי אז אחד נפשי, אינסופי. זה קצת כמו להיות אישה - לומדים לחיות עם זה. 

לפני 3 שנים. 6 בינואר 2021 בשעה 19:13

ככל שאנחנו נוברות יותר בין חלקי רגשות מקוטעים שאני מצליחה לבטא אך בקושי, אנחנו מוצאות יחד עבר טראומתי שנדחק הצידה כל כך, שאפילו לא עלה בדעתי לקשר אותו עם החוויות של ההווה. מבחינתי המקרים האנקדוטליים הרבים ההם היו ועברו, היו והתגברתי, היו וכמעט ולא חולפים בראשי. אבל שכחתי שהקירות, מנגנוני ההגנה, החששות והנטיות והרצונות עוד שם. שכחתי שכל התנהגות לא בריאה והרגל הרסני מגיעים ממקור מסויים, בסופו של דבר. ואני עדיין מרגישה שהעבר הזה, שמרגיש רחוק כל כך, היה ונגמר לפני זמן רב. מבחינתי זה לא הולך איתי. אולי כמו גמילה מוצלחת מסיגריות ובו בזמן סרטן ריאות כתוצאה מההשלכות. 

המבט הדואג, האמפתי, המזדהה הזה שלה לא יוצא לי מהראש. אני חושבת שזו הסיבה שהיא קסמה לי מהפעם הראשונה שנפגשנו. זה אחד המבטים הכי מנחמים שפגשתי בחיי, זה כמו חיבוק ארוך ומוחץ של אמפתיה טהורה. הלוואי והייתי במקום שלה, יושבת שם עם המבט שלה וגורמת למישהי מולי להרגיש כל כך בטוחה ומובנת. יש לי דרך ארוכה עד לשם, אבל ככל שאני קוראת על זה יותר אני נמשכת לזה יותר.

אני מכירה את האדישות המתסכלת הזו שלי טוב מספיק כדי לדעת שזו הדרך שלי לא להרגיש. אני יודעת שאפשר להרגיש ולחוות את המציאות כמות שהיא, אבל אני לא מצליחה להיאחז ולחוש בה. החלומות שלי, לעומת זאת, מציאותיים מאוד, ונוצר מצב בו אני מתקשה להבדיל בינם לבין האמת. 

"כשם שבא סוף סוף יום שחרורו, שבו היה בעיניו הכל כחלום יפה, כך גם בא היום שבו היו בעיניו כל חוויותיו שבמחנה אך בחלום בלהות".

אני צריכה למצוא ספר אחר להתאבסס עליו, אני מרגישה שאחרי כמה ימים זה כבר נהיה מביך.