כרוניקה של מוות ידוע מראש

השעות הקטנות של הלילה, שהן למעשה לאו דווקא כאלו קטנות, ולא הקיצון הקיצוני החשוך של הלילה, מוציאות ממני איזה גוש שתקוע בחזה, בגרון. אבל מהסוג הלא נעים, מהסוג שלא רוצים שם - כזה שרוצים להקיא, אולי אפילו לדחוף משהו ולהקיא. לא על מנת להתרוקן, למרות שכשאני נזכרת בפעמים הבודדות שעשיתי דברים בזויים כאלו נגד גופי בכוונה תחילה אני מתמלאת חרדה, אולי אפילו פאניקה. אולי לא מהאקט עצמו, הוא לא היה נעים אבל גם לא כל כך נורא. קצת רוק, דמעות, קיא ונזלת וזה נגמר. אם להוסיף שתן לכל הסיפור זה יכול להישמע כמו תוצאה של סשן לא רע בכלל. אבל הסיבה שמאחורי זה מעוררת בי חלחלה. או שמא זה זיכרון התחושה שלה? אולי ההיגיון שמאחוריה? לסיבות יש תחושות - אשמה, חשש, קבס. מה היה שלי? ככל הנראה שילוב של השלושה. האשמה על משהו שעשיתי שהיה רע בעיניי. החשש מפני השפעת זוטרות של אותו מעשה על העתיד. תחושת הקבס הפיזית, ובעקבות כך גם המנטאלית, על איך שהגוף מרגיש עכשיו. ובשנאה עצמית מוחלטת ורצון לקטון ולקטון עד שאעלם, צורך מזוכיסטי נואש לקבל מכות חזקות, מכות כואבות של דאגה, אני זוכרת איך רכנתי מול האסלה וחיפשתי את הנקודה המדויקת שתעלה בי רפלקס. זה היה אקט של שנאה ופגיעה עצמית יותר מאשר התבטאות מעשית של הפרעות אכילה שהיו בעיקר בראש שלי. שעדיין בראש שלי, תמיד תהיינה שם - השאלה היא כמה מקום אתן להן בחיי. יש ימים שיותר, יש ימים שפחות. אבל כבר לא הן שולטות במכלול הזה שהוא אני. 

שכחתי מהגוש. בכל מקרה, הגוש. אחד כזה שרוצים לקרוע מהחזה - לדחוף יד ולהוציא כמו בסרט אימה. עם כל רעשי הרקע מסביב, כדי להפוך את כל העניין למשעשע ומעניין יותר. הוא לוחץ על נקודת הרפלוקס, וגם על בלוטות הדמעות, אבל זו מלחמה קרה, הוא לא באמת עושה משהו נגדם, רק מאיים. ואני תוהה אם אני יכולה להאשים את השעות הללו, את האווירה הלילית השקטה, את המוזיקה שמעוררת בי רצון לדפוק עוד הופעת ריקוד-סקסי-מביך-בתחתונים-לשכנים-ממול (למה לא, לאחרונה אני רואה שכן חתיך חדש יוצא למרפסת, ויש לו אפילו כלב חמוד), ומנגד לשכב במיטה ולהתקפל לכדור הכי קטן שאני יכולה ולהיוותר כך עד צאת החמה, או עד המגע הזר הראשון שאחוש, אופטימלית ליטוף כלשהו, או נשיקה על המקום הנגיש ביותר על פניי בפוזיציה כזו. אולי האשמה נופלת על הרפלקציה של היום, על בלונדי מן העבר. שזו אני, בעצם. "זו אותה הבלונדי," אמרה לי הפסיכולוגית היום כשהזכרתי את עצמי מהעבר. והיא צודקת. זו אני, אולי מעט שונה, גופנית ונפשית, אולי משכילה יותר, אולי פגועה יותר, אבל אותה אני. עם אותם הזכרונות. נדמה לי. אם לא אתפלסף, אוכל להסכים על זה. אולי את חוסר התכלית של יום מרגישים רק בסופו, ולא במהלכו, כי אז עוד אפשר להצילו מהגורל ה... מבאס הזה. מבאס זו מילה די מדוייקת. אולי בלתי נמנע? איך הופכים יום לבעל תכלית? אחד שלומדים ממנו משהו? אפשר ללמוד מהכל. גם מיום חסר תכלית, אפשר ללמוד שמכלול אותם הדברים שעשיתי באותו יום לא עוררו בי תחושת תכלית כלשהי. ואולי זה לא קשור למעשים אלא לאני הפנימי הלא ברור? 

בכל מקרה, דיכאון. דאון. אני מרגישה בדאון. למרבה האירוניה, גרף שעות השינה שלי עלה למעלה, לעומת גרף מצב הרוח שירד מטה. כן, אני מטורללת שעושה גרפים וטבלאות מעקב אחר כך דבר שמסקרן אותי וחשוב לי להקפיד עליו. זה די מעניין, בסוף החודש, להפיק את המסקנות ולצחוק על עצמי שאני עושה שטויות כאלו. 

אולי זה בגלל שהפסקתי לישון בצהריים ממש לאחרונה ובמקום זאת אני מנסה ללכת לישון מוקדם יותר. אולי זה בגלל שלא יצא לי לבשל לעצמי כמו שצריך כבר זמן מה, אני מניחה לאמא לעשות עליי ניסויים עם אוכל חדש טעים. אולי אני קצת מזניחה דברים, אבל זה טבעי כשאין מוטיבציה. אולי זה המחזור, או תחילתו, או סופו. אני כבר לא יודעת, בחיי. אולי לא אכלתי מספיק תרד בשבוע האחרון. אני אוהבת תרד, הוא ירוק ועושה אותי שמחה קצת יותר. איך אני אמורה לתפקד כשאין לי די אנרגיה לעשות משהו במהלך היום? אין לי פאקינג כוח, זה מה שאני רוצה לומר, אבל אני מתכוונת לזה באמת - אין לי כוח. אין לי את האנרגיה הפיזית הדרושה כדי לקום ולתפקד. אני צריכה לישון בשביל זה וזה עובד יופי טופי, מניסיון. אבל אז אני לא ישנה בלילה, או נרדמת מאוחר. ואז מתעוררת מוקדם למדי, ולא ישנה טובה, כיוון שאני אף פעם לא ישנה טוב, בטח שלא במצבים כאלו. אז מה אני אעשה, אשכב כמו סתומה במיטה ואבהה בתקרה?  איכשהו זה לא הרדים אותי. אם אקרא ארדם. אני יודעת. כמעט נרדמתי על המסך היום כשלמדתי. ההתעסקות מרדימה, האחת של המוח לפחות. קמתי לאפות גרנולה. אכלתי את כל התבנית, כמעט, וראיתי סדרה. וזה העסיק אותי, אבל אחר כך רציתי לישון שוב, ואחר כך לא היה לי כוח לכלום שוב. לא כוח ולא מוטיבציה. וגם הכתיבה עכשיו מקדימה אותי, שזה למעשה מעולה, כי כבר אחרי חצות. 

ובזמן שאני צופה בסרט או נמרחת במיטה עם סנטר כפול וסדרה מול הפנים, ואני רואה סצינת סקס, כל מה שעובר לי בראש זה סקס סקס סקס סקס סקס, בא לי, אני רוצה, אני רוצה להיחדר, אני רוצה זין בפנים, עמוק בפנים, ממש ממש עמוק בפנים. אני רוצה להתנשק. לחבק. למשש. לנשוך, בעדינות. להינשך, פחות בעדינות. להיחנק. להיצמד. מסיונרי. דוגי. תחת למעלה. ראש צמוד למזרן, תחת יד גדולה שמצמידה את הפנים ודוחפת אצבעות לפה, ואני אמצוץ אותן כמו ארטיק ביום של ארבעים מעלות, כמו כף גדושה בגלידה או שוקולד, כמו הזין הכי פאקינג טעים בעולם. ואני רוצה את ההתכרבלות שאחרי. בקיצור, איבדתי את זה - אני רוצה את הסקס הבדס"מי הכי ונילי שרק אפשר. אני רק רוצה להרגיש את התשוקה הזו, ההתרגשות, המבוכה, העונג של גוף נוסף, גוף זר אך מוכר. עירום על עירום. כמה קיטשי, גועל נפש. נשבעת שאני לא כזו כשאין מגפה שמונעת ממני את העולם החיצון והחרמנים שבו. לרוב אני רוצה שימנעו ממני, שישימו עליי רגליים, שיזיינו לי את הגרון בכוח, שידחפו לי את הפרצוף לכוס של מישהי אחרת, שיחרטו עליי בסכין, אפשר גם בשיניים, שיורידו אותי למטה לרצפה ויכאיבו לי עד שאבכה ואתנשם ולא אוכל להפסיק לדמוע ולטפטף, שיגידו לי מה לעשות, מה לא לעשות, שישפילו, שיכאיבו, שיזכירו את מה שחשוב שאזכור. נה, זין על זה. לא חוויתי סקס כבר מה, ארבעה חודשים? אני לא מחשיבה שלישיות, לא היה שם זין פרופר. לא היה לי זין פרופר כבר ארבעה חודשים. זוועה. לא שרציתי כל הזמן הזה, זו המגפה אשמה בהכל. בחרמנות הזו. בצורך למגע זר. סאמק, מה כבר ביקשתי, סקס? איך זה לא חיוני??? 

חרא על החיים שלי וחרא על העולם הזה. אולי זו באמת הסיבה לדיכאון המסריח שאופף אותי לאחרונה, שמתסכל אותי כל כך במהלך היום. אולי אלך לאונן בפעם ה97163932 היום ואוותר באמצע כי כבר לא יהיה לי כוח לזה. אני כל כך הולכת להימרח על בני המין השני כשכל המצב זין הזה יסתיים.