שקלתי אם לנסות לישון, ואז שמעתי שיר בגרסת לייב-בבידוד של להקה מדהימה, והבנתי שהשינה אבודה להיום, בין אם אני עייפה ובין אם לאו - אין מצב שאני הולכת לישון ככה. שבורה, באיזשהו מקום, אולי מאיזשהו מקום, מאין לא יודעת. אולי בכלל לא שבורה, סתם בודדה בשעות הקטנות של הלילה. אולי אפילו זה לא, אולי אני רק חרמנית מפאת המחזור והמגפה שמנעה מידיים זרות גישה לגוף שלי.
אני רוצה, אני כל כך רוצה. אפילו רק חיבוק, ליטוף, כירבול. אני רוצה נשיקה. אני רוצה לגעת בפנים של מישהו. אני רוצה להעביר יד על גוף. ההתנזרות הזו ממתח מיני באוויר גרמה לי לרצות להזדיין, ואני בכלל לא רציתי לקרב לשם שום זין במשך כמה חודשים. לאט לאט מלראות זה הופך ללטעום ואז להרגיש מבפנים. ואולי זו עוד אחת מהתקופות שאני נמשכת לגברים יותר מלנשים, לאחר כמה חודשים של העדפה מינית הפוכה לזו. נזילות המיניות שלי תמיד ריתקה אותי. על בסיס מה מחליט הליבידו שלי מה מתחשק לו עכשיו? לנשוך פטמה על שדיים יפים או להביט בעיניים ולחבק כשהוא חודר בעדינות, ואולי בכלל להרגיש יד דוחפת אותי לכיוון המפשעה באלימות אוהבת, לא משנה מה מחובר או לא מחובר אליה.
אני זוכרת איך כשישנתי סוף סוף עם אנשים שהייתה עמם משיכה וחיבה (שאני אגיד אהבה? בחיים לא!) הבנתי שזה בין התענוגות הגדולים שיכולים להיות לאדם. נשימות מוכרות שאינן שלי, חום גוף של עצם זר-לכאורה, האפשרות לחבק, להיות מחובקת, להתעורר ולנשק, או לחילופין להתעורר ולהתחרמן. בעצם זה לא סותר. ממתי אני כזו רומנטית? גועל נפש. המצב הזה צריך להסתיים כמה שיותר מהר, אני מעדיפה להיות צינית ולהרוס כל ניסיון לקלישאה רומנטית ומתוקה, כמו בימים הטובים בהם היה מי שיעניק לי את ההזדמנות בלייב, ואולי אפילו פיזית.
אני מביעה את החיבה והרגש שלי במגע, אני לא אשכח את המשפט הזה; אני לא טובה במילים - האירוניה - אבל מגע שווה אלף מילים, ונשיקות אוהבות מן השפתיים אל הצוואר, ומשם אל החזה, והבטן, זה בטח שווה את כל המילים שבעולם. אני לא יודעת. זה תלוי בדעתו או דעתה של המנושקים. אני מנסה, אני יודעת שאני שותקת כשאני צריכה לפצות את פי אבל אחר כך כשצריך לשתוק ולתת עבודה אני מנסה הכי חזק שאני יכולה להביע בשתיקה את אותן המילים ששמרתי בפנים. אל תבקש ממני לדבר, אל תשאלי אותי שאלות. תנו לי לשתוק. תנו לי לבהות. המבט שלי בסדר, באמת, אני יודעת לתלות אחד מתחנן, או מסופק, או מפוחד, או חרמן-עוד-שנייה-מתפוצץ. אני באמת יודעת. אני יודעת להביט, אני יודעת להביע בשפת הגוף שלי, אני יודעת לנוע עם המגע שאני מקבלת ולהראות כמה אני נהנית, כמה כואב לי, כמה נעים לי, וכמה שאני אוהבת את כל זה. וגם לתת, אני יודעת, נדמה לי. כשאכפת לי וכשאני אוהבת וכשאני נהנית ורוצה - אני משקיעה. אני מביעה. אני לא יודעת להביע רגש במילים. במעשים בקושי, נדמה לי. כך אני מרגישה. אבל אולי במגע אני מביעה אותו טוב. ואולי אני סתם חרמנית ומדמיינת לעצמי את הוונדרוומן של עולם הפורנו שאני לא.
Am I no one, without someone to need me? Hold back your love, you know that I had my doubts; wanna see what I feel without; every feeling is streaming out - now you know that I mean it.
אני הדובר? אולי אני המישהו המדובר, שצריך את הדובר הפלוני. הדובר לא באמת פלוני. אני יכולה להחליט מי יהיה שם. אני, או הוא, או האחר, או היא. הספק - הספק מוכר לי. הספק הוא שלי. ואולי כל כולי הספק? אני ספק אחד גדול, אם הייתי צריכה לבחור חשש אחד, יהיה זה חשש של מחוייבות, אולי מעין fomo פתטי ואולי הפחד שלא אעמוד בציפיות. אפשר לסכם את זה בהירתעות ממחוייבות. זה אפילו מתחרז, אפשר לעשות כרזה ולהחזיק אותה בהפגנה כלשהי, לא משנה איזו. זה בטוח יהיה רלוונטי למישהו. לא יודעת אם משהו יוצא ממני, לא יודעת אם אני מתכוונת. לא יודעת איך להחליט אם היה שם משהו אילו לא היה כלום מהצד השני. אולי אין מה להחליט, לא היה כלום כי אין כלום, כמו שאמר פעם מישהו.
אני תוהה אם משהו לא בסדר בי שהרגשות שלי באים וחולפים מהר כל כך. אין שום זרם רגשות שאני יכולה להיות בטוחה בו, באמת שלו, בכלל בקיום שלו. ואולי הציפיות שלי מהרגשות של עצמי גבוהות מדי כמו הציפיות מסקס ואהבה זה לא מה שאני חושבת שזה, כי "כשתרגישי תדעי" זה סתם שטויות, באמת שטויות. אבל כל החיים לפני לאהוב, אין לחץ. ובעצם אני לא יכולה להתחייב לשום כוונה אמיתית, ואולי מותר להתחייב כי זה נזיל וגמיש ולפעמים עובר ומסתיים ונגמר וזה בסדר. אין לי מושג. אני לא מבינה ברגשות, אני לא טובה בלהבין אותם, או אולי בלרצות להבין אותם. כי אני עדיין זוכרת איך בכיתי אחרי שתי פרידות כל כך קשות ואיך כאב לי, באמת כאב, ואחרי יומיים, שלושה, גג שבוע? כלום. אין בי כלום, שום רגש, שום כאב. אדישות וזכרונות טובים ואולי מעט זלזול, כלפיהם או כלפי עצמי, ומעט רפלקציה עצמית. וזהו. ואולי כואב לי שבועיים שלושה, והכל חוזר להיות מה שהיה, והדבר היחיד שכואב לי עליו הוא שלא כואב לי יותר. פרדוקס אכזרי. נדמה לי שכל הפרדוקסים אכזריים מעצם היותם פרדוקסים.
אני אפילו לא יודעת מה עדיף. אבל אני עייפה! זה סימן טוב, הלכתי לנצל אותו. לפחות משהו שאנצל שיסתיים טוב. אבל זה רק כשאני מנצלת בכוונה תחילה. הכוונה שלי טובה. נדמה לי. אני מקווה, לפחות.
