מדי פעם, לעיתים רחוקות למדי, אני מצליחה להגיע לספר ששמו נמצא ברשימת הספרים הדמיונית בראשי כבר שנים. ואני טוענת שלעיתים רחוקות - כיוון שהנטייה למצוא עוד ספרים, עוד סופרים, ולרצות לקרוא את הכל חזקה ממני. אני חושבת שהתחלתי לקרוא באמת רק לאחרונה, לפני בערך ארבע שנים, וגם אז את הספרים הראשונים אני מאמינה שלא הבנתי כמו שצריך. אולי גם כיום אני לא מבינה ספרים כמו שצריך. האם בכלל יש דרך בה צריך להבין ספרים? אני לא חושבת. אני מאמינה חזקה בפרספקטיבה אישית לכל אדם, באפשרויות ניתוח רבות לכל יצירה, במספר פתרונות לבעיה. בסופו של דבר, כמו שמורה שהייתה לי נהגה לומר, ניתוח היא יצירה בפני עצמה. והיא צודקת, לדעתי. כל אחד לוקח משהו אחר, כל אחד רואה דברים אחרים, דברים שמדברים אליו, דברים שהיו או יש או יהיו לו. דברים שהוא רוצה. דברים שהוא מפחד מהם. אולי ניתוח יצירה זה קצת כמו חלום, כמו תת המודע שמנסה לספר לי משהו שאני לא יודעת. הרבה זמן חשבתי שניתוח חלומות זו שטות גמורה, אבל ככל שהתקדמתי עם הטיפול הפסיכולוגי הבנתי שיש בחלומות המון. במיוחד כשהם כל כך מובהקים, בהירים, ברורים, ובעיקר איומים. החלומות שלי כמעט תמיד כוללים את האנשים המשמעותיים בחיי לאותה תקופה, ואני תמיד חסרת אונים בהם. בורחת, או מכניסה את עצמי למצב שאין מוצא ממנו - טועה, או אולי נמצאת בסיטואציה נוראית מלכתחילה, ואין לי הרבה ברירות אלא להישאר בה. גם כאשר קורה משהו טוב סוף סוף, משהו שרציתי זמן רב בחיים האמיתיים, זה לא בדיוק זה, זה משתבש, זה לא מושלם.
לפני מספר ימים היה לי סיוט עצמתי כל כך שהחלום הפך להיות די צלול. ההורים שלי לא היו מי שהם, אבל הם היו הוריי. הם התעללו בי - מאוד. פיזית, מינית, נפשית. בכל דרך אפשרית. אני זוכרת שניסיתי לברוח, כל הזמן. אני זוכרת שהייתי אומללה. שפחדתי, בעיקר פחדתי - זה היה הרגש הדומיננטי - פחד וחוסר אונים. אני זוכרת שפניתי לרשויות. לאגודות. ביקשתי עזרה, אבל אף אחד לא עזר, גם כשהייתי קרובה להצלה, שיוציאו אותי מהבית, זה לא קרה בסוף. הייתי לבד. אני זוכרת שבחלום הרגשתי שהחיים הללו נמשכים כחודשיים בערך. אני זוכרת שיצאנו מהרכב ואבי עשה משהו - אני לא זוכרת מה, אבל זה היה משהו רע - ואני ברחתי למעלית. התחלתי לתהות האם זה חלום. התחלתי לבדוק צלקות ונקודות חן על הידיים, לוודא שהכל במקום. אני מבינה בדיעבד שמשהו שם לא היה תקין, אבל כעיקרון הכל היה במקומו. אולי אני מכירה את הגוף שלי טוב מדי. בכל מקרה, רגע לפני שהם הגיעו למעלית, נכנסתי לאתר וראיתי שמשתמש הגיב להודעה שקיבלתי בהודעות פרטיות - מה שכידוע לכולנו לא הגיוני בעליל - והתעוררתי. בבעתה. המתנתי רבע שעה עד שחזרתי לישון. תחילה פחדתי, אחר כך החלטתי שאם אחכה מספיק זמן החלום לא יופיע שוב, כפי שחלומות נוהגים להופיע שנית ולהמשיך אם אני מתעוררת ומיד אחרי כן חוזרת לישון.
זה גורם לי לתהות על היחסים שלי עם ההורים בעבר. הם לא התעללו בי. לא פיזית, בטח שלא מינית. נפשית - אני חושבת שהם לא הבינו אותי. הם אוהבים אותי. הם לא ירצו לפגוע בי, אבל אין צל של ספק שהם עשו מעט נזק. אבל בכנות, איזה הורה, אוהב ודואג, לא עשה מעט נזק לילד שלו, שלא בכוונה תחילה? הערכים הסובייטים הקלוקלים שלהם התנגשו עם המצב הנפשי שלי ועד הרגע שבו קיבלתי עזרה, והם הבינו פתאום כמה הייתי זקוקה לה ובאיזה מקום נמוך הייתי בחיים, הם לא הבינו בשביל מה לי. ואני קצת רוצה לכעוס עליהם, לשאול אותם איזה מן אדם נורמלי עובד כמו משוגע ולא משאיר לעצמו זמן לכלום, אבל ברגע שיש לו זמן הוא שוכב במיטה ובוהה בתקרה כל היום? איזה מן אדם מזניח את כל הדברים שעשו לו טוב בעבר? איך הם לא ראו את זה? אבל אני יודעת למה הם לא ראו - לא שיתפתי אותם. הסתרתי. לא שיתפתי אותם בכלום, לא הרגשתי קרובה, רציתי אבל פחדתי, ובמקומות מסויימים אני עדיין פוחדת מהקרבה הזו, היא מעט זרה לי, לא רק כשזה מגיע אליהם אלא גם לאחותי, למשפחה המורחבת, ואפילו לחלק מהחברים שהיו לי בעבר - שיתפתי, אבל לא שיתפתי באמת. או שלא שתפתי כלל. לא באמת ולא בכאילו.
ואני תוהה מה גרם לזה, לחשש הזה מאינטימיות, להתנתקות הרגשית כשזה מגיע לאדם שמולי. למה אני לא מסוגלת לומר לאמא שלי שאני אוהבת אותה? למה אני לא מסוגלת להודות בפני עצמי כשהרגשתי שאהבתי בני זוג? אני תוהה אם הניתוק היה אוטומטי, מהבית. שהרי מצד אחד בגיל שלוש עשרה התחלתי לשוטט באינטרנט ולדבר עם פדופילים ודומיהם, ולא שיתפתי את ההורים, אולי כיוון שחששתי, אבל נדמה לי שבעיקר משום שהייתי סקרנית. אולם מצד שני, אני זוכרת איך בגיל אחת עשרה, בכיתה ה', מצאתי את עצמי בלי חברים, הייתי יושבת מאחורי הדלת בהפסקות ולפעמים בוכה מעט וטובעת ברחמים עצמיים מעלי גיחוך, אבל לא שיתפתי את ההורים. כוסאמק, למה, מה גרם לי לקושי הזה, אני מנסה להבין ולהיזכר ואני לא מצליחה. אני לא חושבת שאלו הם. אני לא רוצה להאשים אותם. אני חוששת להאשים אותם. היחסים בנינו השתפרו פלאים בחודשים האחרונים, אין סודות, הם יודעים והם תומכים, עוזרים ומייעצים בצורה אכפתית. גם כשיש ריב, גם כשיש ויכוח, זה נובע מדאגה או מחיי היומיום ומרגישים את זה. מרגישים שאין מתח. שאין חשש שיבואו אליי בטענות או ישפטו אותי. אתמול לקחתי כמות כפולה של תרופה ממה שהייתי צריכה לקחת. נכנסתי קצת לפאניקה, פחדתי כיצד זה ישפיע עליי. אמרתי לאמא. עם חשש קל, שהתפוגג בן רגע כשאמרה לי שלא קרה כלום, ושהכל בסדר, ושאולי תופעות הלוואי יהיו מעט חזקות יותר. מאוחר יותר באותו יום, כשלא הייתי בבית, היא שאלה לשלומי בהודעה, והאם אני מרגישה הבדל כלשהו בנוגע לתרופות. זה קצת גרם לי לרצות לבכות. ואני בהחלט בוכה עכשיו, כמו .. תינוקת שהייתה חסרה לה האהבה הזו, קרבת ודאגת הורים להעריך. אני חושבת שלהורים שלי גם היה קשה עם קרבה, עם אינטימיות, עם רגשות, וכולנו עשינו שיפור מטורף יחד.
בכלל רציתי לכתוב על ספר שאני יודעת שישבור את לבי. במקום זאת כתבתי על דברים אחרים שרסקו את לבי. אבל אלו דברי העבר, דברים שאינם רלוונטיים יותר, ומהמחשבה על ההווה והעתיד, הלב שלי מתאחה עוד ועוד, ורק לשנייה אחת, באמת רק לרגע, אני מרגישה שאין מאושרת ממני.
