בוקר תל אביבי. שמש מטפסת, מדליקה את המים והגלים. מוצא את עצמי רץ על המדרכה, מגניב מבט נוגע בעיניים בקצה החוף לא מתגבר על הפיתוי של רצועת החוף המגרה. מסביבי רצים מכל הסוגים צעירים ומשוחררים, נשים וגברים, כולם בהתרוצצות מדוייקת חלילה לפרוץ את גבולות המדרכה ממסלול התחרות שבעורפם.
כשהרגליים שלי פוגעות בחול , תחושת חופש, משהו במגע עם החול והים הרצועה הזו, של החול הרך והמים שמזמינים, הם סוד עתיק של שקט, מהסערה של השעות הקטנות של הלילה, מפגש של רעב ותשוקה אנרגיה של חיי הלילה. אחרי כל כך הרבה שנים וזמן, והנה עכשיו אני כאן, רץ וחושב.
והגלים שולחים רמזים לעבר שהיה שלי, אני מתעלם, ממשיך לרוץ, אבל הקולות הצלילים הריחות המבטים של הלילה, שהיה לא נמוגים. תחושת של רעב ייצר חייתי שעולה מין השאול לדרוש את אשר לו, מלווה אותי בכל צעדבכל נשימה. מרגיש את הקסם של הלילה, את החיה שבאדם והחיבור עם בתאדם, מתערבבים עם צלילי הים.
הבוקר הזה מתגלה. כשהחום מתחיל לעלות ומחוגי הזמן לא עוצרים ואני מבין שהזמן שלי לא נגמר. מבטיח לעצמי את ליטרת הבשר בנשיכה ישבנים לוהטים ונר סגול שלא נגמר. הנשמה הנכונה לחיים, לחיוכים ולרגעים שממלאים את הנשמה את הייצר שבי.
עבר הווה עתיד
שחור קצר ומר 🔥🔥🔥
