האויר הקר גירד את הגוונים של הסתיו על עורה הצחור. גירוד של דחף לגלות את הלא נודע.
העולמות שלהם עמדו להתנגש בצורה החזקה ביותר שידע היקום.
המבט בעיניים נמשכו לאחת. מבט של שוט, ארוך ומלוטש.
מבט של מחשבות שנקטעו על ידי גל של ניחוח אישה.
הרגע בו הרגיש את האש, הגחלים הלוחשות, הגלים המתנפצים זורמים בעורקים.
הרגע שדלת הזכוכית נפתחה, במקום הכי פומבי שרצתה ובקולה הצרוד, חותמת קול אל האוויר שחררה "אני כאן, אז מה עכשיו?" בחיוך קטן שמתנגן מבין שפתייה בביטחון מוחלט של אישה.
רק שעמוק שם בפנים, מבעד לגוונים לצבעים המשתנים,לוחות טקטוניים של רגשות, מפולות סלעים, טורנדו, רעידת אדמה.
כל פיסת חסד מתמזגת בתוכה, שואבת אותה אל תהום של חוויה בלתי נשכחת של הפעם הראשונה. וברגעים האלה היא הרגישה את התנועה.
תנועה בין תהומות של השדה שבתוכה שרוצה... ושל שקט פנימי. משחק של קסם, כישוף מלטף שעוטף אותה בכל מהותה.
בכל מילה, כל מבט, מחזיק את כוחו להשפיע עליה בצורה שסותרת את ההיגיון של הרגע הזה.
במסגרת הזמן הראשונה שלהם.
התשוקה, הרעב, גלי צונמי שמוקרנים ועולים עמוק מבפנים, ועוטפים.
בתהודת חום אינסופית.
זה גם הרגע שבו יוצאות המילים בקול נמוך ועמוק
"אני רוצה להראות לך את העולם שלי."
מניח את ספל הקפה, מושיט את היד בעיניים שבולעות אותה: "את סומכת עלי?"
מצליף את המילים בחיוך קטן של היצר שעולה מתוכי.
שחור קצר ומר 🔥🔥🔥