לפני חמישה ימים, בשעת הבוקר המוקדמות, היא ירדה על הברכיים. זה לא היה מתוך ציווי או משהו אחר, אלא מתוך צורך פנימי.
התכנסות של סערה פנימית בלתי נשלטת. כמו אמזונה המסתערת אל שדה קרב מדומה, הלוחמת בפחדים שלא היו קיימים, מובילה אל פני האדמה את השדה הכלבה האדומה, אלה שהתקיימו עמוק בפנים.
היה ברור שהיום בו יבוא השקט שאפשר לרגשות למהות לגבור את הפחד להשתיק.
מבוכה, עטפה אותה, טבעיות של תחושה מחניקה של חוסר השלמה. תמיד העדיפה להיות האישה החזק, לעולם לא להכנעה.
רק שאת הרגע הזה, בו היא ניצבה מול כל הפחדים שלה.
היא הבינה שאין כללים מוגדרים לתיקון פנימי אמיתי. שאם קיימים פרוטוקולים וכללים להתנהגות כזו, הם אינם מתאימים לכל אחת . היא החליט ללכת בדרך שלה בדרך שלו.
וכך, היא אמרה ספק צעקה
"אני מרגישה חוסר ביטחון ורצון עז עמוק ללמוד " היא לחש בבושה.
הכאב בברכיים והמאמץ הפיזי בתנוחה הפכו עבורה לסמל.
סמל לכך שלא משנה מה יקרה, היא לוחמת לא כנגד אחרים, אלא מול הפחדים הפנימיים שלה.
היא תכרע שוב ושוב, עבור האמת שלה.
כי הגילוי האמיתי לא נובע מהכנעה, אלא מהכרה ואומץ לגלות אותם. כל ברך כואבת היא עוד צעד במסע לעבר היותה האישה השלמה החזקה ביותר שהיא
אלילת על הברכיים מושלמת אחת.
כלבה זונה מיוחמת שאת.
שחור קצר ומר 🔥🔥🔥