שפיות היא היכולת של אדם להפריד בין הדמיון שלו לבין המציאות.
כל חיי הרגשתי אותי מהלכת על הקו הזה, מפחדת לבחור צד.
מפחדת לבחור בשפיות מוחלטת עקב אובדן עצמי, אך מפחדת לאבד את שפיותי לחלוטין ואהיה "מהם".
אין שום דבר רע "בהם".
הם אנשים נפלאים וטובים.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא שלי עבדה בחינוך מיוחד והילדים שם היו מדהימים.
חלקם היו חברים טובים עבורי, הם היו באים אליי הביתה אחרי בית הספר עם ההסעה המיוחדת או עם טרמפ מאמא והיינו משחקים בלגו או בפאזלים.
לפעמים הם היו צריכים עזרה או מחברים חלקים לא נכון, אבל הייתה בהם המון אהבה.
הבעיה היא בשאר.
אני זוכרת את יום הולדת 11, עשינו מסיבת יום הולדת שווה בבבילון.
היו שם מלא מכונות משחקים והיינו מקבלים כרטיסים ומהם פרסים שווים ממש!
פעם אחת זכיתי בערכה להרכבת מסוק.
בכל מקרה, הזמנתי לשם את ישי, שהיה אז חבר טוב שלי מבית הספר של אמא.
היה לו מאד קשה עם המכונות והרבה פעמים נאלצתי לעזוב חברות אחרות כדי לוודא שהוא מסתדר.
הוא היה כ"כ מאושר כשהוא הצליח לקלוע את המטבע לתוך הסלים הקטנים ששום דבר אחר לא שינה לי באותו הרגע.
אך את חברותיי זה הרגיז.
הן התלחששו מאחורי גבינו ואז קראו לי לשיחה.
"למה הזמנת מפגר למסיבה? הוא הורס לכולנו ומעכב גם את התורים!"
לצערי הרב, לישי הייתה שמיעה חזקה, הוא מיד פרץ בבכי ורץ לאמא שלו שהייתה שם לוודא שהוא מסתדר.
"אם תזמיני אותו שוב אנחנו פשוט לא נזמין אותך לדברים, זה לא אישי זה פשוט לא מתאים לנו."
ה"בוסית" שלהן אמרה וחברותיה הנהנו לצידה.
נפגעתי עד עמקי נשמתי, אבל פחדתי על מעמדי והחלטתי לשמור על הקשר שלי ושל ישי לעצמי.
שוב הרגשתי מהלכת על אותו חבל דק, מאמצת את כל כוחותיי לא לצעוק עליהן ולקלל אותן.
ישי ואני נשארנו חברים לתקופה אחר כך, אך התרחקנו.
אמרתי לעצמי שדברים משתנים ואולי עבורו זה לא מתאים יותר, אבל עמוק בתוכי, תמיד חשדתי שהוא כבר לא סומך עליי.
החלטתי להמשיך בחיי, פה ושם מצטרפת לאמא שלי לבית הספר ומכירה עוד אנשים, אך עם המעבר לחטיבה נהיה לי הרבה פחות זמן והרגשתי צורך להשקיע את עצמי בלימודים.
בשלב הזה כבר לא שמעתי מישי יותר.
אימי אמרה לי שהוא בטח יסתדר בבית הספר החדש, זה בית ספר מקסים לאנשים "כמותו".
אחרי שנתיים כבר עברנו מהיישוב והשארתי את העולם הזה טיפה יותר מאחוריי.
אחרי הרבה שנים בלי התקלות מיוחדת באף אדם עם צורך מיוחד, התגייסתי לתפקיד למפקדת טירונות מתנדבים.
רוב המתנדבים שלי היו אנשים עם בעיות רפואיות, אך לחלקם היו גם בעיות נפשיות או צרכים מיוחדים.
העבודה איתם ריגשה אותי והחזירה אותי לעבר, לישי.
הלב שלי התמלא מחדש ונתתי מעצמי הכל.
אמנם הטירונות הייתה רק שבוע לכל אחד מהם, אבל כל חניך היה נצרב בליבי והייתי מבלה ימים ולילות במלחמות מול סגנים מסריחים ורס"נים מסריחים יותר בשביל השיבוץ הטוב ביותר עבורם.
החיילים שלי היו הראשונים לראות קב"ן במידת הצורך.
כשהעניקו לי מפקדת מצטיינת, לא הופתעתי, אפילו ציפיתי לזה.
מעולם לא התעניינתי בתארים מטופשים, בטח לא כאלה שלא מלווים תוספת בשכר אליהם, אך פתאום היחס אליי השתנה; הייתי בעמדת כוח.
כבר לא נלחמתי בקצינים, הם היו עושים את עבודתם בסדר מופתי כשניגשתי עם כל בעיה.
אפילו הרופאים ביחידה לא עשו לי את המוות יותר.
הרגשתי חזקה ונהניתי מהמצב החדש.
המשכתי לתת את כל כולי לחיילים, אך לפעמים הייתי מנצלת את זמני הפנוי החדש לאמוד כמה כוח באמת יש לי ביחידה.
זה התחיל מטפסים מיוחדים שהיו לוקחים שבועות לאישור, לי לקח רק יומיים.
בסוף גם הציעו לי פטורים, אפטרים, נעלי צבא חדשות (חי"ר, לא פחות!).
התמכרתי לתחושה הזו, מעופפת לי מדלת לדלת, יודעת שהכל יקרה כרצוני.
עם זאת, החיילים תמיד היו מחזירים אותי לקרקע.
משמעת לא הייתה בראש שלהם בכלל, לא הטבות ולא נעליים.
נהניתי מהפער; אני שולטת בסגל והחיילים שולטים.. טוב, בעצמם בעיקר. לפעמים.
השחרור היה אגרוף לפרצוף.
לא רציתי לחתום קבע, שנאתי בכל ליבי את הנגדים והקצינים אצלנו.
כמו הבנות המגעילות מה'3, גם הם היו קוראים לחלק מהחיילים "ההם".
כאילו לא היו בני אדם אינדיבידואליים.
את תחושת הכוח איבדתי לחלוטין.
הסתובבתי בבית, מרוקנת ממשמעות ורצון לפעול; מהמיטה, לספה, למטבח לטלוויזיה.
יום אחד, ניערה אותי אימי.
"זהו, צריך למצוא לך עבודה, נחת מספיק! את הולכת לעבוד במקום טיפ טופ שיישר אותך וייתן לך משמעות כמו מפקדת."
יומיים לאחר מכן, מצאתי את עצמי חגורה באוטו, בדרכי למוסד פסיכיאטרי.
היו שם מקרים קיצוניים ממש, כשהגעתי, הייתי בהלם מוחלט!
בכל מקום הסתובבו אחים, אחיות, מדריכים וצוותי הרגעה עם כל מיני מזרקים וכדורים.
קצת מבוהלת, מבינה שממתינה לי עבודה קשה אבל הרגיש לי שאני במקום הנכון.
כאן סוף סוף אוכל לחקור את הקצה השני של השפיות, להבין איפה אני שמה את עצמי; האם יש בי קומץ של שפיות.
השתמשתי ביכולותיי מהצבא לתת את הראיון המוצלח ביותר.
מסתכלת למראיין ישירות בעיניים, גב זקוף, קשובה ובטוחה.
הוא מאד התלהב מהפתיחות, הסבלנות והישירות שלי ויצאנו להסתובב במקום.
היו כמה חדרים והמראיין פתח את הדלת ופתאום, כאוס מוחלט; גבר גבוה רץ אחריי ואחרי אמא שלי, מזנק עליי וצועק "חברה שלי, חברה שלי!".
שמעתי אנשי צוות ממלמלים ואחד התקרב עם מזרק.
לכמה שניות קפאתי.
מה זה המזרק הזה? מה הם הולכים לעשות לו? למה הבחור הזה קופץ עליי משום מקום? האם זה אני אמורה להיות מוכנה תוך רגע?!
אך אימי הפרה את הדממה.
היא הסתכלה לבחור בעיניים ואחרי פאוזה ארוכה מאד, היא קראה בשמו.
"ישי."
הוא הסתכל עליה ועיניו היו מבולבלות.
"ישי, קוראים לי ענת, אתה זוכר אותי?"
הרגשתי שהוא מתאמץ נורא, מפעיל את כל גלגלי מוחו ומשתגע לנוכח הקול, הפנים והמגע הקל של אימי.
אחרי כמה שניות שהרגישו כמו נצח, הוא קרא:
"המורה שלי!"
אני עדיין עמדתי בהלם מוחלט.
כל זכרונותיי צפו.
הלגו, הפאזלים, המסיבה בבבילון, הבנות הנבזיות מה'3, הבכי שלו.
געגוע עז צף, כל מה שרציתי זה לחבק אותו, לשאול אותו לאן הוא נעלם,לומר לו כמה הוא היה חסר, על התפקיד שהיה לי בצבא, על התפקיד שהולך להיות לי כאן.
אך אנשי הצוות לקחו אותו איתם והלכו.
השאירו אותי מרוקנת פתאום.
אמי התאפסה וניערה אותי.
מיד התאפסתי על עצמי גם והצעתי שנמשיך בסיור.
"את בטוחה שאת מוכנה להמשיך? אני יכול להבין שאחרי מקרה כזה תצטרכי לנוח.."
הוא אמר בנועם, מסתכל עמוק לתוך עיניי.
הרגשתי נבחנת.
תחת זכוכית מגדלת; איך היא תתמודד?
"בוודאי, אני רוצה להמשיך."
לא הייתי מוכנה, אך התנחמתי בכך שלפחות לא שיקרתי לו.
אני באמת רוצה להמשיך.
אחרי תקופה בעבודה, סיפרו לי שישי התאשפז במוסד הזה לפני 8 שנים, בגיל 13.
גנב פרץ אליהם הביתה וירה באימו ברגל.
ישי איבד את שפיות דעתו ובלית ברירה, נאלצו לאשפז אותו והוא שם עד היום, לאט לאט מתאושש.
מדהים איך ברגע אחד בחיים, קומץ של שפיות שעטף אותך, החזיק אותך בחיים, יכול גם הוא להעלם.