העולם מלא באנשים צבעוניים ומרגשים, הרפתקנים, שחווים כל יום כאילו הוא יומם האחרון.
אני מעולם לא הייתי בחורה כזו.
אני בחורה שעולה כל בוקר על קו 137 לעבודה, עושה את הכסף שלה, אומרת שלום לאנשים בבוקר, מוציאה את הכלב שלי כשאני חוזרת ומדי פעם שותה כוס יין בפיג'מת הלו קיטי שלי מול הנטפליקס.
מדי פעם הייתי יוצאת עם ברים לחברות, נהנית מפלרטוטים זרים ולילות במיטה לא מוכרת.
לא תמצאו אותי במדורי החדשות, ב50 הרווקות הנחשקות של טיים ואפילו לא ב"מומלץ לעקוב" באינסטגרם.
סתם בחורה רגילה, שמאחלת להיות מיוחדת עבור מישהו יום אחד.
אולי מישהי, אני לא שוללת.
כל בוקר ב8:36, הייתי הולכת לתחנה שלי עם הפוך על שקדים ומאפה שונה ונהנית מהם בדרך.
המון אנשים היו מחייכים אליי בבוקר, מן מנהג כזה של רמת אביב שמעולם לא הבנתי או הערכתי, אך תמיד החזרתי חיוך.
היה את הזקן החביב, שתמיד לבש חולצות כחולות בטענה שהוא מוחא על מעמד הפועלים.
מעולם לא הבנתי למה הוא מתכוון, אך תמיד הנהנתי בחיבה והוא תמיד היה מביא לי סוכריה קשה בטעם לימון.
"חיים, אם תמשיך כך אני אשמין בסוף!"
הייתי אומרת לו וצוחקת, אך הוא תמיד היה עונה "הבנות של היום, רק על המשקל הן מסתכלות, יאללה תשמיני שיהיה לי במה לתפוס!"
תמיד גלגלתי עיניים אך חייכתי בליבי.
רק בחור אחד מעולם לא חייך אליי.
הוא היה גבוה וחסון, עיניים ירוקות מהממות וחיוך קולגייט.
בדיוק הטעם שלי בבחורים, אבל משהו בו היה חסר.
העיניים שלו תמיד התרוצצו במחשבות מאחורי המשקפיים שלו, בטוח בעצמו, אמנם, אך לא איתנו.
הרבה פעמים שקלתי לגשת אליו ולדבר איתו.
הסקרנות אכלה אותי; על מה הוא חושב כ"כ הרבה? למה רק אליי הוא לא מחייך? אולי יש לי משהו בשיניים ורק הוא לא מנומס מספיק בשביל להתעלם?
אבל כיביתי את המחשבות האלו והתרכזתי בפאי שלי.
משהו בי קיווה שלא אראה אותו יותר.
כל בוקר הייתי מעיפה בו מבט, מחייכת אליו והוא לפעמים חייך ולפעמים התעלם.
הייתי מרגיעה את עצמי ואומרת שהוא סתם לא בנאדם של תרבות ונימוסים, או שאולי הוא חדש כאן ושיכול להיות שהוא סתם לא שם לב.
אבל כל פעם הוא נתן בי מבט מלא משמעות.
כשהייתי עולה לאוטובוס, הוא היה עוקב אחריי במבטו עד שהייתי מתיישבת ומרכיבה את האוזניות.
תמיד הייתי מתיישבת מאחוריו, שאוכל להציץ בו בלי שיידע וגם לקלוט אם הוא מסתכל עליי.
אך מעולם לא תפסתי אותו.
ערב אחד יצאתי עם החברות לבר, כהרגלנו והזמנתי קוקטייל "סקס על החוף".
העלינו תמונה יפה וכל לייק הביא לי עוד סיפוק ועוד בטחון, הרגשתי כמו מלכה.
לא חשבתי על אותו בחור ירוק העיניים מהאוטובוס, ראשי סוף סוף נרגע.
נהניתי לצחוק עם החברות, לפלרטט עם הברמן ולנפנף בחורים עד שיגיע זה ששמתי עליו עין מתחילת הערב.
החלטתי לקחת צעד קטן, נעצתי בו את עיניי ואיך שהוא קלט אותי, חייכתי אליו ולקחתי שלוק ארוך ומשמעותי מהמשקה שלי, כשעיניי עדיין נעוצות בו.
הוא קם אליי וחייך, לקח את ידי ומנשק אותה.
ג'נטלמן אמיתי תפסתי לי!
תודה לאל שטריקים קלאסיים תמיד עובדים.
פטפטנו קצת, הוא הזמין לי עוד דרינק ובסוף נסענו לביתו.
זה לקח 2 כוסות קפה, המוןןן פלירטוט וסבלנות אבל בסוף הוא אחז בעורפי ונישק אותי.
כבר התחלתי להתמסר לנשיקה, נהנית מהרגע ופתאום, הבחור מהאוטובוס הופיע לנגד עיניי.
"הכל בסדר מותק?"
הוא שאל ואני תפסתי את ראשי והתפכחתי.
"כן, כן בטח, נהייתה לי סחרחורת מהקפה והשתייה.. אולי כדאי שאלך."
מבטו התעצב נורא ועיניו התחננו שאשאר.
"חבל, עוד לא הספקתי לנגן לך משהו."
מנסה לנצל כל מה שהוא יכול כדי שאשאר, החלטתי לנסות ולהוציא את ירוק העיניים מראשי.
"אוקיי, אשמח לשמוע אותך מנגן!"
הוא הוציא את הגיטרה וניגן לי איזה שיר רוק לא מוכר, ששמעתי ברדיו לפני כמה שנים.
הבחור ניסה למכור לי שהוא כתב אותו לא מזמן.
כנראה הוא למד את הטריק הזה מהסטנד אפ של יוסי גבני.
"אה וואלה.. איזה מוכשר אתה."
חייכתי ואמרתי בנימוס.
לא רציתי לכבות את ההתלהבות שלו, מסכן.
בסוף גם שכבנו, אבל לא הייתי שם.
דמיינתי את הבחור מהאוטובוס שם, במקומו.
עיניו לא מהורהרות יותר.
הוא מחייך אליי, נושק לי, אומר לי מילות אהבה מתוקות (ואז מילים סקסיות ומלוכלכות) ואנחנו גומרים ביחד.
כשהתאוששתי, הבחור מהבר חזר שוב לעיניי והתפכחתי.
לא רציתי להישאר לישון אצלו אז נפרדתי ממנו בטענה ש"יש לי מחר יום ארוך ואני מעדיפה לישון בבית".
כשהגעתי, נכנסתי היישר למיטתי וחלמתי על הבחור מהאוטובוס, מכרבל אותי ושנינו שומעים ביחד, כל אחד עם אוזנייה את אותו שיר הרוק הישן שניסה למכור לי המטומטם מהבר.
כהרגלתי, עליתי על האוטובוס והבחור עלה לפניי.
היום הוא חייך אליי, מיוזמתו!
אמרתי זה הזמן, ניגשתי אליו ואמרתי "היי, אתה הבחור שעולה איתי כל יום באוטובוס!"
הוא חייך ואמר "כן, קוראים לי.."
והתעטש.
אפצ'י אכזרי, הוא היה מכוסה בנזלת.
הוא חיטט בתיקו לטישו ולא מצא.
ריחמתי עליו והנחתי שעכשיו לא יהיה זמן טוב להתקרב אליו.
הלכתי לעמוד ליד הכניסה, מתרחקת, נותנת לו זמן למצוא פתרונות אחרים לבעיית הנזלת.
אין מה למהר, מחר יום חדש, אגש אליו שוב ונצחק על כך ביחד.
ביליתי עוד יום במשרד וראיתי שאני כל הזמן מסתכלת על השעון.
"דייט הערב?"
שאלה אותי אחת השותפות הבכירות בעבודה וצחקה.
"דייט עם מרלו חדש ואולי איזה המבורגר."
צחקתי איתה והמשכנו לפטפט על יינות.
את הערב ביליתי כהרגלי; פיג'מת הלו קיטי, כוס יין וריזוטו, המבורגר הרגיש לי כבד מדי היום.
אך לא הרגשתי אותו הדבר.
לא הצלחתי להתרכז ברומן הסוער בין גיל ויוני בחתונה ממבט ראשון, או באוכל, אפילו לא ביין שבאמת היה מדהים!
החלטתי לחתוך מוקדם היום לישון.
צחצחתי שיניים, לא מדלגת על החוט הדנטלי כמו כולם ונכנסתי למיטה.
נרדמתי מיד, למרות שהמון מחשבות רצו במוחי.
ככה אני, עוצמת עיניים ונופלת, כמו גופה.
קמתי בבוקר והלכתי למאפייה בחיוך רחב.
"יודע משהו טום? הפעם אני רוצה שוקו חם עם מרשמלו!"
טום הבריסטה היה מופתע ממש.
חודשים שהזמנתי כל יום את אותו הדבר, קפה במאפה ב18.90, קטן לקחת.
ובפעם הראשונה הזמנתי שוקו.
הרגשתי מתקתקה ופעלתי בהתאם.
דילגתי אל עבר התחנה והופתעתי לגלות שירוק העיניים לא שם.
חיכיתי וחיכיתי והוא לא הגיע.
ליבי התמלא אכזבה מיד, מתנחמת בשוקו עם מרשמלו ובראוניז ביתי של שי, האופה במקום, החלטתי שלעולם, לעולם לא אדחה יותר שום דבר ליום המחר.