"פעם הייתי מתחרפנת מקנאה כשהוא היה עם בנות אחרות, היום זה עדיין לא נעים אבל זה לא צורם כמו פעם."
אמרה לי חברה טובה כשבאתי לבכות לה על הפרידה הנוכחית, כי תמיד השיחה מתגלגלת אליה בסוף (בקטע חיובי, אני רוצה לשמוע מה הולך איתה).
"נו אז נשמע שאת עושה תהליך מוצלח! המדיטציות והטיפול באמת עוזרים לך."
היא תמיד הייתה חסרת הערכה עצמית.
היא הייתה הבחורה הכי יפה בכיתה, עם ההורים הכי מפנקים בעולם, אך מעולם לא השיגה שום דבר.
היא חכמה אינסוף ויש לה הינף יד של מלאך כשזה מגיע לאמנות, אך מעולם לא נאלצה להלחם על משהו בעור שיניה.
"אני לא יודעת אם זה באמת שיפור או שפשוט התרגלתי."
מבטה פגש את הרצפה, כמה קשה לה אפילו לקבל את ההצלחות הקטנות שהיא חווה.
תפסתי בסנטרה, הרמתי את פניה והסתכלתי עמוק לתוך עיניה.
בשנייה אחת שהרגישה כמו שעה, היא נעצה בי מבט מלא תקווה וציפייה.
"מה הוא הביטחון אם לא כוחו של הרגל? רק כשתפלי ותקומי, תפלי שוב, תאספי את עצמך ותקומי, ככה כל פעם מחדש, רק אז תביני שהכוח להתמודד עם זה תמיד היה שם.
היי בטוחה בדברים שאת עושה כמו הבטחון שיש לך כשאת חופפת את השיער."