זה תכלס להיות פראיירית.
זה לשבת בסלון בשקט רבע שעה כי חברה צריכה להתרכז.
זה להכין אוכל ולדעת מראש שיצופה ממני לחלוק אותו (כי תכלס, אני מכינה טעים).
זה לקום ב8 בבוקר כי אני צריכה לבשל ל9 אנשים שלכל אחד מהם יש העדפה תזונתית אחרת וב11 כבר צריך להבריק את המטבח כי חרא על צה''ל (אה כן וניקיון זה חשוב וזה).
זה לדעת שעכשיו אני לא אשתמש במחשב שלי, למרות שאני רוצה, כי מישהו צריך.
זה לדעת שהחלב שלי נגמר ואז אני צריכה לקפוץ לסופר ולקנות חדש.
זה להתבאס שיצאו לקניות ושכחו לקנות את מה שאני רוצה.
זה לא לצאת ב1 בלילה כי איילת לא תרדם בלילה, עד שאחזור.
זה לתת מעצמי, כל הזמן, בלי שום הבטחה שזה יחזור.
לחיות בקומונה זה אור כשעייפים, רעש כשכואב הראש, לבכות כי סיימו לך את השמפו והנייר ולפעמים זה גם לחפש בנרות מקום לעשות בו שיחת טלפון פרטית.
מדי פעם זה גם להיות חרמנית ולהישאר ככה, כי אי אפשר לעשות ביד בקלות עם 4 נשים בחדר.
אז לפעמים זה קשה וחרא, לפעמים אני גם פראיירית ממש.
אבל זו אהבה ללא תנאים, צחוקים אינסופיים, צעקות, משחקים, רעיונות, מקום להגשים בו חלומות, בכיות שמחות וחיבוקים מנחמים בכל שעה ביום.
אז זה אולי לא נוח, אבל קומונה זה תמיד לדעת שגם הקורונה בכבודה ובעצמה לא תדפוק אותי לבד.