האין זו אשליה מטומטמת?
כן, ברור שבטחון כלכלי הוא מתכון מצוין לאושר, הרי אין יותר נורא מהסטרס המעיק של לחשב כל שקל, תמיד לחיות קצת עם הראש מעל המים.
אבל נראה שכל האנשים העשירים באמת, אינם מאושרים ותמיד מלאים חרטות.
עכשיו, זה לא חדש, לדעתי לפחות, לשמוע על בנאדם שהעושר לא עושה אותו מאושר.
קראתי על כך בכל המשלים, האנקדוטות והסיפורים בתור ילדה, בתור נערה ראיתי בברלי הילס 90210 (החידוש, אני בכל זאת צעירה) וגוסיפ גירל והמסקנה הייתה חד משמעית: אושר/=עושר.
אבל אם ידע זה חשוף בפניי כולם, אם אין זה דבר חדש, למה אנשים ממשיכים לרדוף אחרי העושר?
למה כולם שואפים להיות מיליונרים, "לתת את המכה"?
מה הצורך הזה באי, במטוס, בוילה ענקית או במותגי יוקרה? (טוב גם אני אודה ששמלות אופנה עילית הן מפילות לסת, אך זה כבר נושא אחר), אם המחיר הוא ויתור על האושר?
האם כולם טיפשים?
האם אני מפספסת משהו?
אולי אנשים בכלל לא יודעים להיות מאושרים?
כל התשובות אחרי שאסיים את "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (או שלא, בכל מקרה, אעדכן).