90% מהזמן אני בלתי נראית.
אני הבחורה שתשב בסלון, שעות ואף אחד לא ידע שהיא שם, עד שמישהי תתעטש.
אני הבחורה שאף פעם לא קיבלה דו''ח על הסתובבות בלי מסיכה וזה לא שאני מי יודע מה מקפידה (רק בחוץ, בפנים אני ילדה טובה).
בכללי, נראה לי שאם אעשן סמים מול תחנת משטרה, לא נראה לי שאפילו שוטר אחד יבחין בי.
אני הבחורה שאף אחד לא בוחר במשחק, נטו כי שכחו שהיא שם.
כזו שכשמקפיצים הטרמפ, היא כזו שקטה, פשוט שוכחים שאני שם.
תמיד מנצחת בצ'יט כי אף אחד לא שם לב שאני מרמה, כשאני שמה 9 ואומרת 5 בשקט הכי רגיל שאני יכולה.
אף פעם לא עקבו אחריי ברחוב, נדיר שמתחילים איתי בבר, לא מסתכלים בי כשאני עוברת ברחוב, אפילו אם אני חצי ערומה.
פעם זה גרם לי להרגיש נחותה.
אני לא יפה מספיק? אולי אני משעממת מדי? אולי אין בי שום דבר מיוחד?
יכול להיות שאנשים מתעלמים ממני בכוונה, מעדיפים שלא אהיה שם?
ואז סיימתי את התיכון והבנתי שאני סתומה.
שיש לי כח על, ממש פאקינג מעלה.
אני יכולה לגלות את כל הסודות, יש לי שקט מהטרדות, אני תמיד מנצחת בהימורים וגם, אני פאקינג מלכת המחבואים.
אז לפעמים הייתי רוצה להיות מסמר הערב, שכולם ילטשו בי עיניים.
אבל תכלס, אני יכולה אם אני ממש ממש רוצה.
אבל אם אני כזו נטמעת, האם לזה אני באמת מקווה?