כי אני בטוח לא נולדתי כזו.
בתור ילדה קטנה הייתי חביבה, פאסיבית, רגישה ובעיקר פטפטנית.
אבל לא חשבתי רעות על אף אדם, בטח שלא בהשוואה אליי.
אז לא, לא נולדתי במחשבה שאני יותר טובה מאנשים, לעומת פטישים מסוימים שלדעתי תמיד היו ויהיו שם.
(כן, דילן מהאי אזוק באזיקים ועופרי בת ה8 נרטבת ולא מבינה מה קורה, אני מסתכלת עליך).
אז בתור ילדה, הייתי מחוננת כזו, אחת שמקבלת 100 בכל מבחן, שהולכת לפרויקט של מחוננים בימי בית ספר.. בלה בלה בלה.
אבל לא רק קיבלתי ציונים גבוהים, אהבתי ללמוד.
אהבתי לקום בבוקר וללמוד דברים (רק אם הייתי טובה בהם כמובן, הייתי ילדה קטנה עם מעט מאד ביטחון).
אז כמובן שזה היה משהו שלא ירד לחברי לכיתה בגרון כמו שצריך, אז סבלתי מביריונות וחרם (קלאסי).
אז אני בת 10, די לבד, בכיתה רגילה ששונאת אותי אבל גם בכיתת מחוננים שכולם בה חברים שלי.
הייתי קולטת דברים די מהר בכל תחום שניסיתי, יש לציין שניסיתי הרבה.
דוגמא אחת היא חוג ריקוד.
הייתי תופסת את התנועות מהר, גמישה, השתדלתי לעשות את כל התנועות בחינניות והתאמנתי המון. לעומת זאת, כל הבנות שהיו מגעילות אותי, היו גרועות.
שם נפל אסימון; הן לא אוהבות אותי, כי אני יותר טובה מהן.
לא רק בלימודים, בכל דבר שאני נוגעת בו ומעניין אותן.
זה היה הלקח הכי גרוע שלמדתי בתור נערה.
כמו כדור שלג, הוא גדל וגדל עד שהוא הפך אותי למפלצת פוצית ומתנשאת.
הסתובבתי עם האנשים הכי אליטיסטים שיש, קראתי לכל אחד שהוא לא כזה ערס ולכל בחורה שהיא לא גאון פרחה ומרגישה יותר טובה מכל הנ''ל.
ואתן יודעות מה הבעיה הכי גדולה?
שבתוך המציאות הזו, עודדו אותי להישאר כך.
אף אחת לא ניסתה להניא אותי מכך.
המורות שלי, ההורים שלי, החברים שלי.. כולם תמכו בזה.
אפילו הזדיינתי רק עם גברים מתנשאים תקופה די ארוכה.
אז אני עומדת היום, בת 22, במלחמה יומיומית כדי להיפטר מהתכונה הנתעבת הזו, שלוחשת לי באוזן מילים נעימות שאולי הן שקריות ואולי הן לא, אבל הן בטוח לא עוזרות לי.
וזה דפוק שאני מנסה להיפטר מתכונה שמחרמנת אותי באחרים.
אבל אולי אני ממשיכה כי פשוט נמאס לי לחיות בסרט.
אני טובה, הכי טובה, אבל פשוט לא יותר מאף אחת אחרת.
אולי אם אני אגיד את זה מספיק פעמים, אשתכנע באמת.