בתור ילדת סנדוויץ', השוואות היו חלק מהדנ''א שלי.
כשאחותי דוגמנית ואחי הגדול הוא כל מה שההורים שלי חלמו עליו, קצת קשה לי לברוח מהחוויה הזו.
בטח ובטח בעולם שבו מדרגים אותי בציונים, בדרגות, בהצטיינות ובהצלחות.
יש לזה מספר מדוד, זה מאד ברור וגם המון השלכות.
אז קרעתי את התחת וכל הזמן שאפתי להשתפר, להיות יותר מהאחר, משהו פנומאנלי, יש שיגידו ממכר.
אבל הקול הקטן לוחש לי בראש שיש לי הרבה ממה לחשוש, כי כולם מוצלחים, מהממים ומוכשרים, את סתם עוד אחת מיני רבים.
נכון, אני צריכה להסתכל רק על עצמי ולהשוות רק לעצמי אבל וואלה זה לא תמיד עובד.
לרוב זה חסר, זה אופטימי לי מדי.
זה לא מאפשר לי להרגיש את מה שבאמת יש שם-אכזבה כללית ופרפקציוניזם קיצוני, לא פחות ולא יותר.
אז אולי אנסה זווית קצת שונה, מה עם קצת אמונה? איזה כוח עליון שייתן לי תקווה?
נו גם זה לא באמת שם, עם כל הכבוד לעטר מיינר על המילים היפות (וואלק יפות, תריצו לסוף), הקב''ה ברא אותי ואוהב אותי, אבל זה עוד אישור סתמי שלא מעניין אותי.
מנסה להיות מקום ראשון, הכי מיוחדת, הכי שווה, הכי חכמה, הכי פוערת פה ולסתות, מלכה ולא פחות.
אז ניסיתי כל מיני שיטות וכולן היוו לי בעיות.
אבל היום צצה בראשי מחשבה, מלאה תקווה ואהבה.
מה אני שמה לעצמי, עופרי לעופרי כמטרה?
מה אני מעריכה באנשים אחרים סביבי?
מה הייתי רוצה להיות ושיהיה לי? מי אני רוצה בחיים שלי?
האם אני שם, אולי אני קרובה או שמא יש לי עוד קילומטרים רבים לגמוע?
והשקט של העולם בזמן שהמאוורר מטרטר עוזר לי סוף סוף לשמוע את החלומות שלי, הרצונות והתשוקות שלי, מי אני ומה אני.
איך כל מה שיש בניתי בשתי ידיי ונעזרתי באנשים סביבי.
איך הם דואגים לבנות ולאהוב אותי, עוזרים לי להתמודד עם עוד בוקר עייף ומלחיץ.
אז אני היום אומרת לעצמי, זה מה שילמת להיות.
אישה בוגרת, אחראית, אסרטיבית, חריפה, מעוררת השראה שמתמודדת עם הפחדים והבעיות.
ומה זה משנה אם אחרים צולחים בכך או לא?
הגשמתי את חלומותיי, זה לגמרי עליי, ועשיתי זאת בניגוד לכל סיכויי.
אז בחייאת, בואי ננסה בזה לדבוק, כי גישה חדשה זו עבודה ולא צחוק.
זה שלי, זה חזק וזה והצלחות של אחרים לא מורידות ממה שעשיתי.
לא היה ולא תהיה מי שתחליף אותי.
ולא כי אין טובים ואחרים, אלא כי אין עוד עופרי בנמצא שתוכל למלא את מקומי (ואם תהיה בטעות, אדאג שהיא תהיה רק שלי).
אין