נתבקשתי לכתוב על הדברים שאני רוצה להתמודד איתם בתור מדריכה, עכשיו שאני עוברת משבר בעבודה שלי כרכזת.
אז קמתי, שטפתי פנים, קראתי קצת מגנבת הספרים והתחלתי לכתוב.
בלי ששמתי לב, ידי החלה לכתוב אותך, עליך, רוצה לצעוק את כל הכאב במה שהיה ונגמר.
"אני רוצה להתמודד עם ליבי השבור והכואב, שעוד רוצה לחבק אותך, להתחנן בפניך שתחזור ולדעת שאין זו אפשרות.
כבר שחררנו אחד את השני, זה תם ונגמר.
אני צריכה מרחק כי אינני מסוגלת להכניס עוד אף אחד באמת לליבי המפורק.
אני רוצה להתמודד עם הדרכה, אהבה, חינוך וטיפול בחיי, אך זה ייאלץ לחכות למועד אחר.
כעת אני צריכה להחלים לבד."
אז אני אתגעגע אליך, אולי עוד שבוע, אולי עוד שנה ואולי כול החיים.
אבל לפחות היה לי את הדבר הזה איתך, שהיה אמיתי, אמיץ, בוער אך לא קיטשי ומביך.
ויום אחד שנינו נתחבק עם אנשים אחרים וזה יהיה אמיתי ונכון, בדיוק באותה המידה.
אני כאן, אתה שם, אך לא סתם שני אנשים, אלא כאלו שהיו אוהבים ועכשיו אט אט מחלימים.