תמיד הייתה דבר שאני מתגאה בו.
אני תמיד ידעתי לאן אני רוצה ללכת, מה אני רוצה לעשות, מי אני, על מה אני חולמת ולאן דרכי מיועדת.
וזה לא שזה השתנה פתאום, אבל לאט לאט דברים קטנים משנים כיוון ומערערים את עולמי.
פתאום אני חולמת על דברים אחרים, ועל אף שכל חיי ראיתי את עצמי מדריכה-פתאום אני לא מוצאת את עצמי נהנית מזה.
המשיכה שלי לנשים עוד מבלבלת אותי ולא ברורה לי.
ולמה היא תמיד הולכת יד ביד עם הערצה?
הרוב נשאר קבוע, כבר שנים שיש לי את אותם התחביבים, את אותם הערכים ואת אותו הטעם בגברים (תודה על זה פרויד).
ועדיין, כל שינוי קטן מרגיש לי כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליי.
אבל אני עדיין עומדת, משום מה.
עדיין הולכת, מתקדמת לאותו הכיוון, אבל הנוף שונה.
זה קשה לראות עתיד בדברים כשאת הולכת ללא יעדים.
יש מטרה אחת שתמיד מהדהדת, שהיא להיות מאושרת, אבל הכיוונים לא מצביעים על שלטים.
אני עדיין לא יכולה לחזות יותר מחודש קדימה, זה מרגיש לי כמו משהו שאינו בהישג ידי.
איך הגעתי לכאן בכלל?