אז אני רואה את הסרט הזה בפעם החמישית כבר בערך, כי הוא באמת מדהים וכתוב היטב.
הסצנה הראשונה היא יצירת מופת לטעמי.
המתח, קצב השיחה, המונולוג של אריקה על זה שהבעיה שלו שהוא חרא ולא שהוא חנון, פשוט מרתקת אותי למסך ואומרת לעצמי Damn.
ואיזה כיף שהם לקחו את ג'סי אייזנברג ואנדרו גארפילד לשחק את זה, כי אני לא יכולה לדמיין אף אחד אחר עושה את זה טוב כמוהם.
המחשבה הזו מתחילה לגלגל ולזמזם לי באוזן בנעימות.
אולי גם לי אין תחליף?
אולי במקומות שאני נמצאת בהם כרגע, זה משנה שאני זו שנמצאת?
כל החיים חשבתי לעצמי, שזה לא משנה שזו אני, אלא שאנשים פשוט התרגלו לזה שזו אני שם.
אם הייתה מישהי אחרת, הם היו רגילים אליה.
אבל יש אנשים אחרים, תמיד יש אותם ובחרו בי, מכל מיני סיבות.
חכמה, מרשימה, ייצוגית, יצירתית, וואטאבר שהיו צריכים.
אז אולי אני כמו ג'סי אייזנברג בהרשת החברתית, או כמו אמה סטון בקרואלה.
אולי אין לי תחליף.
וכן אני יודעת שזו לא הפעם הראשונה שאני מבינה את זה פה, אבל כל פעם מחדש אני שוכחת ומקבלת עוד תזכורת קטנה שיש לי משמעות.