היום נתבקשתי לצייר את הארון הלהט''בי שלי, או לפחות את איך שאני רואה אותו.
אז ציירתי ארון שקוף, בו אני יושבת עם הרגליים מחובקות ומסביבי מלא להט''בים וההטרוסקסואליות שמסתכלות עליי מוזר.
כתבתי דברים סביבו כמו "את בטח אוהבת פנקייקים" "מה זה" "את ממציאה דברים כדי להישמע מגניב" "את לא סובלת כמונו".
ברגע שסיימתי, הלב שלי נשבר.
כשהייתי בת 12, הייתי מאוהבת בחברה טובה שלי.
כשהייתי בת 17, פינטזתי על חברה אחרת, וזה לא היה הרבה פעמים אבל הבנתי שזה שם.
חשבתי לעצמי שזה לא אמיתי עד שאני לא אהיה עם נשים.
אז הייתי איתן וזה עדיין לא מרגיש לי אמיתי.
אולי כי לא הייתי עם טרנסיות עדיין?
לא יודעת, זה נשמע לי כמו תירוץ לדיסאסוציאציה ולנתק.
מעולם לא הסתרתי את זה, אבל אולי היה לי קל לדבר על זה כי הרחקתי את זה ממני.
אמרתי שזה לא ביג דיל וזה לא דרמטי, גם ככה אני יוצאת רוב הזמן עם גברים.
עם זאת, הרגשתי לבד.
הרגשתי שלא הלהט''בים ולא ההטרוסקסואלים רואים אותי כדבר אמיתי, בעיקר צוחקים עליי שאני נמשכת למחבתות ולא נותנים לי להיות חלק.
אני לא הולכת למצעדים כי זה לא מרגיש לי קשור בכלל, מה להם ולי?
על אף שבכל מעודי רציתי להיות חלק, להיות שייכת, הרגשתי שלא מקבלים אותי.
שמהנהנים לעברי אבל מסתכלים עליי בזלזול.
מה שהכי מפחיד אותי זה שכמו כל דבר, אני לא יודעת בכלל אם זה אמיתי.